שבועיים עמינדב ועוד אחד במקום מושבנו החדש בספרד

 שבת בבוקר, יום יפה… אנחנו במפרץ! ארוע נדיר. הים כמעט חלק לגמרי ואין כמעט רוח - שני ארועים נדירים באוקיאנוס. אחד הדברים שחסרים לי מאוד מאז נפרדנו מהים התיכון הוא ימים של ניתוק מוחלט מציוויליזציה ועגינה שקטה בלי שכנים.

הכל רגוע ושלו אבל במרחק לא רב מתחוללת שוב מלחמה ארורה. אנחנו מתעדכנים באתרי החדשות, במינון שמתאים לנו. לא מנותקים אבל גם לא מוצפים. דווקא בגלל היופי והשלווה שמסביב קשה להבין את הרוע וחוסר התוחלת. היה כבר אחרת (לפחות בחלק מהעולם), יותר ויותר אנשים נהנו מחופש בחירה והיכולת להיות חלק מקהילה דמוקרטית. עצוב וכואב כל פעם מחדש לחזות באיוולת המלחמה, אנשים שמאבדים ברגע את כל עולמם. חושבת כך לגבי כל מאבק לאומי/לאומני בכל מקום בעולם, יהיו ההצדקות אשר יהיו, אין שום דבר שמצדיק הרס אובדן ולב אטום לכאב.

יותר מחודש שלא כתבתי, ויש סיבות מקלות אבל גם צורך בווידוי. עברו הרבה מים וימים שכללו ביקור של שבועיים בארץ, עצירה של שבוע בספרד אצל אבי ורות בבית החווה המדהים, וכבר שלשה שבועות שאנחנו חזרה על אסתר בגרן קנריה. שלשה שבועות שרב הזמן היו עמוסי פעילות, בלי זמן מתאים לכתיבה נינוחה. אלה הסיבות המקלות, וכאן בא הווידוי…

שוב התמכרתי, ושוב יש את מי להאשים (זה העיקר, לא?). הפעם התמכרות ״חיובית״ אם יש דבר כזה בכלל… שקועה עמוק בתוך לימודי ספרדית באפליקציה שיודעת בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ כדי לגרום לך להתמכר. למי שלא מכיר האפליקציה נקראת Duolingo ומכילה מבחר עצום של קורסים ללימודי שפות יותר/פחות שימושיות. אם מותר לגלות, עכשיו גם סבתא ענה התמכרה. זה אחלה לאימון הזיכרון ומהנה ביותר! כבר 68 ימים ברצף, לא מדלגת על אף יום (כדי לא לשבור רצף) ומתחרה באנשים ברחבי העולם כדי שאצליח ״לעלות ליגה״ בכל שבוע. ואני חשבתי שאני לא תחרותית 😂 והכל בזכות/בגלל אודי… הוא כבר שנתיים ברצף לומד יוונית עם אותה אפליקציה ועכשיו גם ספרדית. קצת נרגע עם הקטע התחרותי אבל אני לגמרי שם. מוצאת את עצמי שעות ב״התמכרות חיובית״ ששכר בצידה. מיום ליום מבינה יותר שיחות אלי ומסביבי, ולעיתים נדירות מצליחה להשחיל משפט (קצר). משאבת זמן בלתי נידלת, הרבה יותר קל מלשבת לכתוב. עד כאן הווידוי ויאללה לעבודה…

ככה זה נראה

כדי לגשר על פער הזמנים ובכל זאת לשמור על רצף יומני, כותבת בקיצור נמרץ על שלשת השבועות שבין אמצע ינואר ותחילת פברואר. גם בשל מרחק הזמן (והזיכרון הנחלש) וגם כיוון שאחרת לא אצליח לגשר על הפער…

בקיצור נמרץ ונראה אם אצליח, ברגע שמתחילה לתאר מתקשה לעצור…

שבועיים של ביקור בארץ היו תולדה של צורך לאסוף את האשרה הספרדית שלנו ולהמשיך במסע הבלתי נגמר, בניסיון לעקוף את מגבלת שלשת החודשים הארורים שהאיחוד הארופי כפה עלינו, והמסע עדיין לא נגמר… בצד החיובי של העסק, ביקורים תכופים בארץ שמשחררים את לחץ הגעגוע. למזלנו, שוב בפן החיובי של המציאות הלא נחמדה, הטיסות כל כך זולות כך שהעלות לא מהווה שיקול. 50-60 אירו מהקנריים הביתה! 

הביקור בארץ, בצל שיא גל אומיקרון, שלימד את כולם להיות פחות חרדים ויותר מכילים את המגיפה הזו. וגם, שוב בעיניים אופטימיות, גרם לחיסון טבעי גם של רבים מסרבני החיסון האדוקים. מבחינתנו המשמעות היתה שראינו הרבה פחות אנשים יחסית לביקורים קודמים. נחשפנו למאומתים אז נזהרנו מלפגוש, פגשנו ״סתם חולים״ שעד שהתברר שהם ״סתם״ ולא קורונה, הגבלנו את עצמנו מלפגוש. וגם - זכינו בשלג אמיתי שסגר אותנו בבית לשלשה ימים של ״חג השלג״ כשכל המשפחה מכונסת ומבלה יחד בעיקר בבישול, אפיה, משחקי קופסא וזמן איכות אמיתי! אז מה יצא לנו, הרבה מאוד זמן איכות עם הילדים (אף פעם לא מספיק כהורים), ומעט מדי מפגשים עם סבתא ענה ואחרים. 

צ׳אבי שלנו, השמן מימין, עם יפים המתוק של שי ואליענה

אבא גילי ורוני בפעולה…

צ׳׳ורוס…

 אחד המשמינים מעשה ידי הפלא של רוני

הנכדים הגאונים שלנו
קאשם ויפים

סבתא ענה האהובה ❤️

נפרדנו שוב, וזה כבר מתחיל להרגיש כמו שיגרה.

עכשיו כשאשרת תושבות ספרדית בידינו, אנחנו ממשיכים במסכת האישרור שלה. עוד תרוץ לביקור במחוז וולנסיה/אליקנטה, אצל אבי ורות. עכשיו הם כבר ישובים בבית רחב הידיים בחווה המשגעת בהרים (סיפרתי עליהם ועל הקשר המיוחד עם רות באחד הפוסטים של אוגוסט, לפני שיצאנו מגיברלטר). לשמחתנו הם הסכימו שנרשם בעירה הקטנטונת Beniali שלידם כתושבים בביתם. בעזרת רות הגענו ל״בית העיריה״ מצוידים בשלל מסמכים וממלאים שלל טפסים. אבל…. ראש העיר מאוד עסוק ולא יוכל לחתום על הטפסים בחודש הקרוב. לא ידענו אם זו בדיחה רעה או בעצם סיבה לעוד סיבוב של ביקור. מה שנקרא ״לצחוק או לבכות״… בחרנו לצחוק. זמננו בידינו, הטיסות כאמור זולות מנסיעה בין ירושלים לתל אביב (סכום מופרך של 15 אירו מוולסיה לגרן קנריה) והשכרת רכב ב 5 אירו ליום (כן חמישה, לא התבלבלתי…). מצוידים באוטו שכור, ישובים ביחידת ארוח חדשה במקום מדהים, בחברת אנשים מפנקים, מכניסי אורחים ואהובים, יצאנו לתור את הסביבה. כמה תמונות ומראי מקום מהביקור הנהדר הזה. 

שבוע עם רות ואבי

על הדרך הפכנו תושבי מועצה מקומית בניאלי

בין ולנסיה ואליקנטה שוכן הכפר הזעיר בניאלי 

תמונות מהווי הבית והחווה

חדי העין יוכלו למצוא את הבית המקסים של רות ואבי
שמשתלב נהדר בנוף

לבקשת רות ערב שירה בעיקר שירים של פעם מהימים של תנועת הנוער
אבל גם מרחבי העולם
עם המתנדבים המקסימים שבחווה
ישראלי, ארגנטינאי והולנדיה
נשמע כמו התחלה של בדיחה….

יום טיול רגלי מהחווה וחזרה

לאורך המצוק שמעל העמק של בניאלי

עד לקשת המדהימה

העמק של בניאלי

עוד יום טיול מקסים בשביל 6000 המדרגות..

לא מאמינים? אני מגזימה?

כתוב ב google maps!

מכבסת הכפר

לא מוותרים על המסורת
הבירה שאחרי…

ערב פרידה במסעדה משובחת בכפר הקטנטון Alcala

לא רחוק מהחווה. המסעדה במלון פיצפון ומתוק שנקרא La font d’e alcala

בעלת המלון שהיא גם השפית חברה טובה של רות ואבי.

הם מרבים לעבוד איתם כשמגיעות קבוצות לקורסים שלהם. 

כך זכינו בארוחה מעולה שבושלה לכבודנו!

לא פחות ממעולה!

בקיצור, לא סבלנו ושמחים שיש תרוץ לשוב בקרוב אחרי שראש המועצה יתפנה לאשר את תושבות. רק אז נוכל להמשיך לתחנה האחרונה במסע לאשרה, ביקור בתחנת המשטרה המקומית, קבלת כרטיס הפלסטיק של ״תושב כבוד״ והשארת טביעות אצבע בתמורה.

ידיעה משמחת שהגיע אלינו בהפתעה ביום האחרון לפני החזרה לאסתר, הפכה את השבוע שיתחיל למחרת לחוויה מפתיעה, משמחת ומלאה בטוב.

ועל כך - בפוסט הבא 🤗