לנזרוטה - שבוע עם שי ואליענה

עוד שבוע חלף, ואיתו התחושה שאין מספיק זמן…

נשמע משונה, אני מוצאת את עצמי מופתעת ומחויכת. איך זה קורה? ישנם שיצאו לפנסיה, נשארו בארץ, אותם חיים פחות או יותר, חסרים 8 שעות + של עבודה ביום, ומדווחים שעסוקים מאי פעם.
אנחנו פרשנו לחיים אחרים, התכוונו שיהיו עם המון זמן פנוי, והוא פשוט מתמלא מבלי משים. בין טיולים, אינטראקציות חברתיות (בשפע), עבודות סירה, בקושי מוצאת זמן לכתוב..
הכרחתי את עצמי לשבת רגע, ולסכם שבוע עמוס באירועים, לפני שיחל הבא, והאירועים החדשים יטשטשו את הקודמים.
על ההפתעה שארגנו לנו שי ואליענה סיפרתי בפוסט הקודם. הביקור מוצלח לכולנו. מבלים יחד אבל גם בנפרד, דינמיקה נהדרת. שלשום יצאו לכמה ימים מחוץ לסירה, עוד לא ברור מתי ישובו, משיחת טלפון כעת נשמע שנהנים מאוד.
הביקור שלהם החל בטיול משותף לחוף שליד Costa blanca, שבדרום האי. מהעירה המאוד לא מושכת (סוג של ריזורט אחד גדול), חצי שעה הליכה לחוף מקסים, הפעם חול לבן, לא ריק ומבודד כמו השחור בו אודי ואני בקרנו בטיול קודם. מצאנו לנו פינה סלעית יפה ושקטה, מערה ימית יפה והתמקמנו. רביצה גם על החול הלבן, וחזרה לסירה. 

חשבנו בדרך לחפש יקב מסויים, שאת היין שמגיע ממנו לגמנו בהנאה רבה בערב הקודם. הניסיון כשל, אבל אין ספק שלנושא היין והיקבים נצטרך להקדיש זמן, ולצייד את אסתר. היין כאן פשוט מעולה. טעמים מעניינים שלא הכרנו.
גידול הגפנים כאן, ובכלל החקלאות, נושא מעניין בפני עצמו. כפי שתארתי בפוסט הקודם, האי יבש לגמרי ורוחני במיוחד. מספר מועט של מילימטרים של גשם, מזג האוויר יציב, וגם הרוחות יציבות - מנשבות כמעט ללא הרף. כדי לגדל כאן משהו צריך להיות ״חקלאי בודהיסטי״, בלי לנסות להיות כזה באופן מלאכותי. אם לא תיתן לכל צמח וצמח תשומת לב אישית, זה פשוט לא יצליח. חלק מהעניין הוא שלכל גפן גומה וחומה משלה. חלקות עצומות, הקרקע געשית (טוף, כמו זה שקונים בכסף רב במשתלות). חומות אבנים בחצאי גורן סביב כל גפן, כהגנה מפני הרוח ואיסוף מעט הלחות שמגיעה עם העננים החולפים, שבדרך כלל לא ממטירים גשם, אבל כן מביאים איתם לחות. קשה להאמין, אבל זה עובד. ואולי כל צורת הגידול הזו + המינרלים בקרקע המיוחדת, הם שנותנים ליין את טעמו המיוחד.

בנתיים שי ואליענה מכירים את ״הפיראטים״ וכפי שצפינו החיבור היה מידי. ארוחת ערב משותפת של קארי עוף + קארי צמחוני מהמטבח הנפלא של צ׳ילי, בתוספת צנועה שלי, רביולי טרי עם פסטו תוצרת בית (הבזיליקום שלי ממשיך להוריק), שהתקבל בהנאה, הרבה בירה ויין, האווירה חמה ושמחה. אנחנו, הזקנים, פורשים, אבל מסתבר שהחגיגה נמשכת גם בלעדינו, ועוד ועוד מצטרפים, עוברים לסירה אחרת וממשיכים לחגוג. אנחנו שמחים עם שי ואליענה, שחווים חופשה גם משלהם, ולא נראה שמשתעממים.
אחרי התאוששות של יממה מהחגיגות, שי ואליענה אורזים ויוצאים לדרכם. אנחנו יוצאים לביקור בגן הקקטוסים, שהוא אחד מאתרי ה״חובה״ לתיירים בלנזרוטה. לא נשמע לי מלהיב, וחוששת מעומס תיירים, אבל אין ברירה, אחרי הכל אנחנו תיירים כאן.
האמת, הפתעה! לא רק בגלל הקקטוסים, אלא המתחם כולו, שעוצב ע״י אדריכל גאון (César Manrique), בן לנזרוטה שבילה הרבה שנים מחוץ לה, וחזר אליה עם סגנון בניה ועיצוב יחודיים לו. מלבד ההשפעה האדריכלית, ואומנות עיצוב האתרים, ואולי חשוב מזה, הצליח להעביר כמה חוקים עירוניים ששומרים על האופי המיוחד של המקום: בניה נמוכה - אין מבנים שעולים על 2 קומות, מלבד מלון מכוער שנבנה לפני שהחוק יצא ונותן תזכורת לאיך היה נראה כאן לולא החוק שדאג להעביר. בנוסף, אסור לתלות שלטי חוצות! רק כשזה איננו, שמה לב כמה זה השתלט על הנוף שלנו בערים, בדרכים, מזכיר כל רגע, שמה שמניע את העולם הוא כסף. כיוון שדאג מהרס האי בגלל התיירות שהלכה והתחזקה כאן, בהפוך על הפוך, הגדיל את מספר התיירים בגלל החוקים האלה, שמשמרים את האופי הייחודי של המקום. הרבה מהבניה החדשה מושפעת מהסגנון שלו, כל הבתים צבועים לבן, לא מתלהמים, אזורי התיירות מופרדים מהאזורים הכפריים. בקיצור, התאהבתי בלנזרוטה וטעמתי רק על קצה המזלג. יש עוד שבועות להנות מהאי טיפין טיפין. נכנסנו למעין שיגרה של 2-3 ימים שיוצאים מהסירה לבקר באתרים ולמסלולי טיול, בשאר, לסירוגין, עבודות בית. מה שאנחנו מכנים ״ימי סירה״.
חזרה לגן הקקטוסים, סוף סוף הבנתי מה שיונתן להב (תימורים) הבין בגיל 13, כשהקים חממת קקטוסים בחצר הבית, ועמל על מגוון והרביה (פיצול). לא יכולתי להפסיק לצלם. עכשיו נראה איך בוחרת עד 10 תמונות מתוך אולי מאה:

אפילו הכניסה לשרותים מעוצבת

ואפילו הצלחתי ״לעבוד״ על חברי הצוללנים המדופלמים

שמדובר באלמוגים...

נמדדים בקפידה

טוב נו... אולי קצת יותר מעשר...

אחרי גן הקקטוסים חשבנו להגיע לאתר נוסף, מהמפורסמים באי, גם הוא עבודה של מנריק, אבל אני הרגשתי שלא מסוגלת להכיל עוד יופי באותו יום, והחלטנו לחזור לסירה. כל יציאה מהסירה היא מסע בפני עצמו, שמשלב אופניים, אוטובוס, לפעמים טרמפים, עצירה במסעדה שכבר מכירים על הדרך, וכמובן חזרה לסייסטה, גם אם ב 4-5 אחה״צ. אין ברירה אנחנו בספרד…
שוק של שבת, וכמה קניות ״לבית״ הובילו אותנו למפגש המעניין הבא. חזרנו לבר אנדלוסיה שהפך למסעדת הבית שלנו (טאפאסים), כדי להזמין שולחן, ולהשאיר חלק מהקניות. בחוץ ישבה בחורה, כבת 30-40 עם גיטרה ספרדית וקול מחוספס שיש רק לזמרים ספרדים. השירים, בסגנון אנדלוסיה, את חלקם אנחנו מכירים מבוצעים ע״י דיויד ברוזה. מקסים! בכל זאת מתנתקים, כדי להספיק עוד כמה סידורים, לפני שהחנויות נסגרות בארבע, וחוזרים לשולחן שהזמנו. לשמחתנו, היא עדיין שם. כיוון שראתה שחזרנו הצטרפה לשולחן, ונתנה ״הופעה פרטית״ ואת אחד משירי האהבה הקדישה לאודי:

סנדרה שרה לאודי שיר אהבה...

למי שירצה להגיע לבר

שווה!

לפני שנפרדנו ממנה, שאלתי איפה אפשר לראות אותה מופיעה. הסתבר שהפעם הבא, מחר, בבר במרינה. אנחנו כמובן מתייצבים, ממש החצר האחורית שלנו. הפעם הקהל שונה, שעת ערב, ועדיין החוויה מרגשת. בסוף ההופעה החלפנו טלפונים כדי שתעדכן אותי בהופעות הבאות.

הסירטון הבא מעל גיל 16 ולבעלי לב חזק...

עוד יום טיול מקסים. הפעם בחלק הצפוני של האי, סמוך להר הגעש הגבוהה באי שניקרא בשם הפופולארי היום… קורונה! שוב החקלאות היחודית ונופים מרהיבים לצוקים שנופלים לים ולאי הקטן מצפון, לה גרסיוזה,  אליו נפליג בעוד כמה ימים.

חקלאות בצל (הר) קורונה שלאט לאט מתכסה בצעיף של ענן...

הקורונה מתכסה בערפל בשידור חי

בקרוב אצלינו!

למי שרוצה לטייל: יופי של שלטי מסלול

והרבה אינפורמציה מעניינת לאורך הדרך
בעיקר תופעות גאולוגיות. לא חופר...

יום ראשון - יום חופש-יום הצידים...

לא ברור לנו מה הם צדים

היום נפרדנו מהפירטים, פאולה ירדה מהסירה, לפחות בינתיים, והצוות (צ׳ילי ותומאס) נאלצו לשנות זהות… היום מגיעים ה״מדענים״ שהם מארחים על הסירה… מתקלחים, מסתרקים ולובשים חולצות צוות! לא עוד חצי גוף ערום, צבע וגריז, צהלות וקריאות, ודינדוני פעמון. עם האורחים האלה יסתובבו באתרים שונים בקנריים במשך שבועיים, ויאספו דגימות מהים. כבר הבנו שעוד נצטלב בהמשך. הים גדול, אבל המשוטטים בו נודדים בעקבות הרוח, באותם כיוונים ובאותן עונות.

לא מפספס הזדמנות...
פרידה מפאולה שהיא לא רק יפה..

ארוחת פרידה על אסתר

תובנה שעלתה בי בעקבות שאלה של תומר, האם הפכנו ל״יאכטונרים בורגנים יושבי מרינות״. פתאום נפל האסימון שאין כאן כאלה. עוגנים במרינה, כיוון שאין מפרצים מוגנים, אבל ממש לא בורגנים. אופי אחר של שייטים מרב אלה שמסתובבים בים התיכון. לא עוד מנועיות, לא פשוטות ולא מפונפנות. לא עוד סירות צ׳ארטר, עם אנשים לבושי לבן או מקסימום פסים כחול לבן. כל הסירות מסביב בסגנון אסתר, של שייטים אמיתיים. הסירה לא נמדדת ברמת הפינפון והברק, אלא בסוג הציוד שמותקן עליה. אין סירות ״ערומות״. כולן עם אמצעים ליצירת אנרגיה, שמש וחשמל, כולם מפרשים, כי אחרת אי אפשר להסתובב בעולם. בקיצור, הסירה נמדדת בעיקר באיבזור, שהרבה ממנו ״שיפצורים״ של השייטים, וכמות הניסיון, כמה שנים על הים וכמה אוקיינוסים כבר הכרת. בעצם אנשים שיותר דומים לנו, תקציב מוגבל, מחפשי הרפתקאות, שכף לפגוש ולשמוע סיפורים על העולם הגדול. לראיה המסעדות של הביוקר ריקות, מצטופפים בבר או שניים, עסוקים בלהכין את הסירות, ללמוד מזג אויר ונתיבים, לקראת השייט הבא.  
את שי ואליענה רואים מעט. הם כבר פגשו חבורת איטלקים חמודה, שבאה לקפה על הסירה. איתם מטיילים, מבלים בערבים, איתנו בקרים, עד שמניעים. מחר יוצאים לשלושה ימים באי קטן שכן, שם אפשר לעגון במפרץ (בלי מרינה). מתגעגעת לקפיצות לים. את החזרה לכאן, או שיעשו במעבורת, לפי החשק שלנו לשוב, ומצב מזג האויר. נהנים מאוד מהמינון של הביחד וגם של הלחוד.
לא יהיה יותר מדי זמן להתגעגע. בעוד שבועיים חוזרים לביקור בארץ.