 |
| עוד שבוע עם שי ואליענה המקסימים! |
ספוילרים כבר בכותרת; בעוד יומיים אנחנו נפרדים מאסתר, לחמישה ימים במדריד בדרך לביקור ראשון ארוך בארץ.
בתחילת השבוע עוד הספקנו שני ביקורי ״חובה״ לתירים בלנזרוטה: חמאו דל אקווה, והמערות. שני האתרים קרובים מאוד זה לזה, מתוירים מאוד, וקשורים באותה תופעה וולקנית: שיכבת לבה חיצונית שמתקשה, שמתחתה ממשיכה לזרום לבה עד לים. התופעה הזו התרחשה כשהר הגעש ״קורונה״ אותו הזכרתי בפוסט הקודם, התפרץ, זרם לים, ויצר צינור של 7 קילומטר.
חמאו דל אקווה - נקודת היציאה למים. האתר עוצב ע״י האדריכל הגאון שהוזכר בפוסט הקודם בהקשר לגן הקקטוסים. הפעם, הוא השתמש בתופעה הגעשית של מערות שנפתחות לים, ויצר חללי מסעדות, גן, בריכות מים (חושבת שטבעיות ברובן), ואודיטוריום מרשים. הכל בטוב טעם, מיוחד מאוד ובהחלט שווה ביקור. אם רוצים להשלים את החוויה בארוחת ערב וקונצרט, צריך להזמין לפחות חודש מראש. אנחנו מקווים לחוות בפעם הבאה שנגיע ללנזרוטה.
תמונות מהרשמים בחמאו:
 |
| אפילו הכסאות במסעדה מעוצבים לטעמי |
 |
| בר עם כסאות בזלת |
 |
| אהיל ענק באודטוריום |
 |
| אודטוריום |
משם, המשכנו למערות, מרחק רבע שעה הליכה ברגל. במערות תור מבקרים... כל כך נרתעת מהמקומות האלה. מצד שני, התור נובע מכך שהביקור במערות מודרך בקבוצות קטנות, באנגלית או ספרדית. הליכה של כקילומטר בתוך הצינור, מואר יפה, גוונים של מינרלים, נדמה לי שלמרות עומס התירים שווה ביקור:
את המשך השבוע האחרון בילינו באי קטן ומקסים מצפון ללנזרוטה מרחק 5 שעות הפלגה. זה אי שרוב השייטים מדלגים עליו, בדרכם לחציית האוקינוס לקריביים, וחבל... מקסים בפשטותו ובשמירה הקשוחה על הטבע שבו. העגינה מוגבלת לשני מקומות, האחד במרינה והשני על עוגן במפרץ בצד הדרום מערבי, בתעלה שמפרידה בין החלק הצפוני של לנזרוטה והדרומי של האי, ששמו לה גרסיוזה. שני המקומות דורשים תאום מראש כדי לווסת את מספר הסירות שמגיעות, ולא ליצור עומס על המקום הקטן. אנחנו כמובן בחרנו להיות על עוגן. מתגעגעים לשייט ועגינה במפרצים...
חיכינו לחלון זמן מתאים כדי לחצות אליו, כששי ואליענה עדיין איתנו. כיוון שהרוח הקבועה שמנשבת באזור הזה מגיעה מצפון, חייבים לחכות לחלון שבו הים רגוע והרוח יורדת משמעותית או קצת משנה כיוון, אחרת כמעט בלתי אפשרי לשוט צפונה, נגד הרוח. אחרי התלבטויות, יצאנו ביום רביעי, לפני ששי ואליענה טסים חזרה הביתה בראשון.
האי עצמו מזכיר מאוד את חופי סיני, לפני שקולקלו במיליון חושות: רצועות חול בתולי לבן, הרים חשופים, כפר אחד עם בתים לבנים קטנים, רחובותיו חול (לא סלולים), מעט מקומות לינה פשוטים בכפר, מסעדות לא ענקיות, 2 מינימרקטים, בית מרקחת אחד, מועדון צלילה, חנויות להשכרת אופני שטח. אין מכוניות על האי, מלבד רכבי שטח שיוצאים עם מטיילים (אי אפשר לשכור, וטוב שכך). לאי אפשר להגיע בסירה, כמונו, או במעבורת מלנזרוטה. שווה ביותר!
על האי בילינו שלשה ימים עם שי ואליענה, מהם נפרדנו בערב שלפני חזרתם לארץ. הם חצו במעבורת חזרה ללנזרוטה, לילה אחרון ישנו אצל עודי במרינה בלנזרוטה (היה איתנו כמה ימים בלה גרסיוזה), וממנו השכם בבוקר טסו חזרה הביתה.
אנחנו נשארנו עוד כמה ימים על האי, שוחים, נחים, יום של טיול באופני שטח, ושייט נינוח על רוח חזרה למרינה בלנזרוטה. לצערנו השכנים כבר לא הפירטים, שנמצאים בעיצומה של הפלגת מחקר. לפחות עודי בסביבה, עד למחרת כשנוסע לביקור בארץ. נחמד שיש כאן סוג של ״משפחה״.
משתדלת לצמצם את מספר התמונות מלה גרסיוזה....
אליענה משתעשעת ברוח בזמן ההפלגה
 |
| באותה נקודה כמו התמונה שמעל אני שטה עם עודי על הסירה שלו כמה שעות אחרי אודי |
אודי מחזיר אותי הביתה מהסירה של עודי
 | ||
| יורדים לדינגי מרוץ של עודי רבע שעה שייט מהיר מהמפרץ לעירה
|
 |
| שי ואליענה משתוללים על החוף... |
 |
| נפרדים משי ואליענה 😢 |
 |
| מסעדה בלה גרסיוזה ששווה להכיר. כנראה שאין הרבה. המאפיה באי טובה! |
זמן של שפל, לקראת תחילת הגאות. במיים שנקווים בסדקי הבזלת נשארים דגיגים וסרטנים שמחכים לגאות...
איתני הטבע
תחילת הגאות שמתרחשת בדקות
 |
| דורדה בזמן השייט לארוחת ערב עם עודי במרינה |
בעוד יומיים סוגרים את אסתר וחוזרים לחופשה בארץ של כחודש. הביקור הממשמש ובא מעצים את הגעגוע, והשיחות עם הילדים שבארץ הופכות יותר רגשניות...
אנחנו צריכים לארוז את אסתר (בלי להוציא מהמים!), לארוז קצת בגדים, ולהתכונן לשהיה של כמה ימים במדריד בה עוד לא ביקרנו. מקווה שלא יהיה שוק גדול מדי, אחרי שבמשך שלשה חודשים לא ראינו עיר גדולה...
אני אוהבת את הרעיון שהסירה היא החיים, והחזרה לארץ זו החופשה... עוד לא יודעים כמה זמן נשהה, כמובן שהכרטיס one way...
מקווה שנצליח לראות רבים מכם!
ימים טובים, חיבוק וגעגוע
 |
| לנזרוטה ומצפון לה גרסיוזה |
 |
| לה גרסיוזה |
Hasta la vista!
השבמחק