שנה מלכתו של אבנר, מלאו שנתיים של מלחמה ארורה, החטופים החיים שבו הביתה ואולי אולי תמה המלחמה. אני מנסה לחזור לכתוב אחרי יותר משנתיים של הפסקה. זו היתה אחת המשאלות של אודי, שחזר והציע שאשוב לכתיבה ובקשות של קוראים ״אדוקים״. ברוב יאוש אודי התחיל בלוג משלו ששווה קריאה, במיוחד למתעניינים בפרטים טכניים עליהם אני מדלגת. ללא ספק תהיה כאן כפילות אבל עבורנו מספק צורך לתעוד.
באוגוסט 2025 מלאו 4 שנים לפרק החיים החדשים על אסתר במסע שנע מערבה מיוון אל העולם הגדול. הפסקתי לכתוב כחצי שנה לתוך המסע (למעט פוסט קצר לפני ואחרי חצית האוקינוס האטלנטי), כשאנחנו באיים הקנריים, עדיין במזרח האוקיאנוס האטלנטי,
כשאחייני האהוב אבנר, אובחן עם סרטן קטלני במיוחד.
צללתי לתוך הניסיון ההירואי של אחותי לנסות להבין משהו על הסרטן הנדיר שאובחן שאולי יתן כיוון לדרך ריפוי. השתמשנו בכל הכלים, הרבה מאוד קריאה, התייעצויות, הפעלת קשרים בכיוון הרפואי והמחקרי, כל אחת הביאה מניסיונה והקשרים שנבנו מתוך עיסוקה. אני חלק מהזמן רחוקה פיזית על אסתר, אבל מחוברת ושקועה לגמרי בעיסוק באבנר. נדהמנו מההתגייסות והרצון האמיתי של הרבה אנשים להפוך כל אבן בניסיון לעזור. בינתיים אבנר המשיך להתנהל בחייו, תוך כדי טיפולים ובדיקות. במהלך השנים הללו אנחנו הגענו לארץ לביקורים ממושכים יותר, וזכיתי להרבה זמן איכות איתו. ידעתי שאנחנו על זמן שאול. עכשיו מלאה שנה מאז נפרד מאיתנו אחרי ארבעה חודשי סבל איומים, אבל הוא ממש נלחם ולא רצה לוותר על עוד רגע של צלילות לטובת שקיעה והפחתת הסבל.
אבנר נפרד ב 21 באוקטובר 2025. כעת בדיוק שנה.
 |
| אבנר האהוב וגילי בחגיגה משפחתית |
זה החלק האישי ופרטי שלי, שהיה צל ענק על עצם המסע והמרחק מהארץ וכמובן על מצב הרוח והחשק לתעד ולשתף.
הסיבה הנוספת להתנתקות הרגשית ותחושות קשות מנשוא היו האירועים שמוכרים לכולם שהתרחשו מאז ה 7 באוקטובר 2023. הכאוס, הכאב, חוסר האונים, תחושה שהקרקע נשמטה, ומה שהיה כבר לא יחזור להיות.
החדשות תפסו אותנו אחרי ששבנו לטרינידד מביקור בארץ, רגע לפני שמורידים את אסתר למים. אחרי כ 24 שעות, כשמימדי האסון החלו להתבהר, חיפשנו טיסות לארץ. כמו שכולם זוכרים זה לא היה פשוט, מעט טיסות ורק חברות ישראליות. תוך עשרה ימים היינו חזרה, שותפים למאמצי החברה האזרחית בעזרה ומחאה מצד אחד, ומצד שני רצון להיות קרובים לבני המשפחה.
וכך המסע האישי והכאב על אובדן אבנר התערבבו עם המצב הלאומי הקשה, ואנחנו בשנים האלה בגיחות לאסתר וחזרה לארץ, מנסים לשמר את החיים החדשים על אסתר, כשבארץ בעצם היום יום הקודם (עבודה) כבר לא קיים.
הראש לא באמת היה במסע ובטח שלא בתעוד, שעבורי הוא מעבר לסיכום רשמים. כשאני כותבת הלב והרגשות ומחשבות שאינם חלק מהמסע, שלובים בתוך החוויה, מבלי יכולת להפריד. נסיעות תכופות לארץ קטעו את הרצף. השילוב הבלתי אפשרי בין האסון האישי וזה הלאומי היה כבד מנשוא, והדיסונאס בינו ובין חיי החלום היה קשה להכלה.
עכשיו, כשמלאו שנתיים למלחמה האיומה, ושנה מאז לכתו של אבנר, הפסקת המלחמה והחטופים ששבו הביתה, יש משהו בהתלכדות המאורעות, שמקל על תחושת החירום ומאפשר לדמיין חזרה לחיי סירה מלאים כולל תיעוד וחזרה לכתיבת הבלוג. השנים הללו ישארו כחור שחור גם במסע החיים וגם במסע על המים.
ההתרחשויות בשנים האלה הנכיחו את הידוע והמובן מאליו. החיים בלתי צפויים, השליטה שלנו מינורית, ומה שנותר בידנו, לנווט בתוך אי הוודאות והכאוס, ולנסות ו״לתפוס״ רגעים של טוב ככל שיכולים.
חזרנו אל אסתר אחרי פרידה של ארבעה חודשים. היופי שסביבנו והטוב שבחיים שב להיות חלק מהמציאות היום יומית. כן, יש שם חיים שפויים שקטים וטובים, מחוץ לקפסולה הארץ ישראלית. אני מנסה לחזור לתעוד המסע. אני רואה עד כמה הכתיבה עוזרת לי להיות נוכחת בחוויה, ומשמרת זכרונות שדוהים בחלוף הזמן. מקווה שאצליח להתמיד.
עברנו ימים עם מים רבים במהלך השנתיים מאז הפסקתי לתעד. החלטתי בשלב זה להמשיך מנקודה זו, ואולי בהמשך למלא את ״החורים״.
בקיצור נמרץ כדי שנדע איך הגענו עד הלום רושמת בראשי פרקים את מהלך המסע, שחלקו תועד בפרוטרוט בפוסטים הקודמים, חלקו בנגיעות והרוב בכלל לא.
יצאנו למסע באוגוסט 2021 מהפלופונז ביוון.
בסוף ספטמבר 2021 - דרך מייצרי גיברלטר, נפרדנו מהים התיכון לאיים הקנריים.
ביולי 2022 - שטנו מהאיים הקנריים, לאיים האזורים ומשם למדירה.
ינואר 2023 - ממדירה דרך האיים הקנרים לקייפ ורדה.
סוף מרץ 2023 - חצינו את האוקינוס האטלנטי לאיים הקריביים. הארוע הזה קיבל פוסט מיוחד, בהלימה עם ההתרגשות שלקראת החציה ותחושת ההשג בהגעה לקריביים אחרי שבועיים בים.
בספטמבר 2023, חזרנו מביקור בארץ לאסתר שחיכתה לנו בטרינידד (דרום הקריביים). עוד לפני שנגעה במים, הכה בנו השביעי באוקטובר שהחזיר אותנו מיד לארץ. אי אפשר היה אחרת, תחושת החרום והדחיפות לחזור היו חזקים. בטיסה הראשונה שיכולנו, ולפני שהשמיים נסגרו, אבל אחרי שנפלו, הגענו לארץ מוכת היגון והכאוס. כמו רבים אחרים, שקענו לעשיה שנגעה בטראומה הלאומית, מחאה כואבת עם הורי החטופים, ותמיכה במפונים במלונות ים המלח.
פברואר 2024 - חזרנו לטרינידד ומשם דרך האי היפה בונאייר לפנמה, שם פגשנו שוב את תומר לשייט משותף באיי סאן בלאס.
אפריל 2024 - חצינו את תעלת פנמה לאוקיינוס חדש, הפסיפי או בשמו האחר האוקיאנוס השקט. עוד ציון דרך וחלום שהתגשם.
מאי 2024 - אנחנו מבלים חודש באיי גלפגוס, ימים של טבע בכל הדרו.
יוני 2024 - יום לפני שאנחנו מתחילים ב״חציה הגדולה״ של האוקינוס הפסיפי לאיי פולינזיה, אני מבינה שהמצב הבריאותי של אבנר התדרדר באופן חד ומחליטה מיד לחזור לארץ. המחשבה על ניתוק של שלשה שבועות היתה בלתי אפשרית מבחינתי. את אסתר אי אפשר היה להשאיר בגלפגוס, כך שנפרדנו, אני חזרה לישראל ואודי ותומר בחציה הכי ארוכה שיש בשייט מסביב לעולם.
שלשה שבועות של ים, אבא ובן ברגעים שיחרטו לעד, לאיי המרקיז של פולינזיה הצרפתית. הנקודה הכי מזרחית של יבשה בלב האוקיאנוס, כשעוזבים את הגלפגוס. שמחתי על ההחלטה, זכיתי ללוות את אבנר, אחותי ושאר בני המשפחה, ברגעים קשים של פרידה, שיש בהם מהכל.
מיד אחרי החציה אודי עלה על טיסה לארץ ותומר המשיך לשוטט בין איי המרקיז. אחרי חודש, הוציא את הסירה מהמיים, ב Hiva Oha, האי אליו הגיעו אחרי החציה.
12 שעות הפרש מהשעון בישראל סיפרו לנו שלמרות כל האתגרים שהחיים זימנו, חצינו חצי עולם עם אסתר ואנחנו גאים מאוד!
מרץ 2025 - אחרי שבעה חודשי ניתוק, שבנו לאיי המרקיז לסיבוב ראשון בין האיים הפולינזים. לסיבוב הזה הגיעו מבקרים כל הדרך מהארץ. דדי ושרון, חברים ותיקים וטלי אחותי ובן זוגה סיני. הסיבוב הזה השאיר טעם של עוד אז החלטנו להקדיש לאיים האלה עוד תקופה.
סוף מאי 2025 - אסתר הוספנה שוב בפולינזיה הפעם באיי ״החברה״ (Society Islands).
סוף ספטמבר 2025 - חזרה על אסתר לסיבוב שני בפולינזיה.
טוב מראה עיניים
ורק כדי לסיים את הפרק הזה גם בטוב, כי הרי החיים לא באמת עצרו מלכת, אספר גם על הטוב שהביאו: אבנר שהתחתן וזכיתי להכיר את בחירת ליבו המדהימה נסרין; נולדה לנו נור, בת לשי ואליענה, נכדה ראשונה וכמובן שאובייקטיבית, אחד מפלאי עולם, עוד רגע בת שנתיים. כשמה היתה האור ונתיב בריחה ונשימה בשנים הקשות האלה. והאחרון ומרגש מאוד מאוד, חתונה של גילי ואוהד, שנשאו בספטמבר 2024, ולא מכבר חגגו שנת נישואים מאושרת ראשונה.
מצרפת תמונות לציון הרגעים היפים הללו.
אזהרה לקוראי הבלוג האדוקים - ״אם יש גן עדן״ כנראה שזה המקום הכי קרוב אליו. אני מודעת למרחק הרב בין המציאות הישראלית בימים אלה, ובוודאי בכל מה שקשור בחטופים, לבין המקום בו אני נמצאת. מהחדשות אנחנו לא מצליחים להתנתק, אני מנסה להפחית ולשלוט באובססיה. דיווחי הגיהנום שעוברים על החטופים ובני משפחתם, יוצרים סוג של מתח ורגשות אשם, לתאר את המקום בו אנחנו נמצאים כגן עדן, אבל זו האמת, ואם לא אצליח להשתחרר מרגשות האשם הבלתי רציונאלים, ולכתוב את קורותינו כפי שהם, כנראה שלא אצליח להמשיך ולכתוב.
ישנם שזה יהיה להם ״יותר מדי מנותק״ ויבחרו שלא להמשיך ולעקוב אחרי המסע שלנו. מובן לגמרי. אגב, לא מנהלת מעקב ואין לי שום סוג של ״רוגלה״.
לאלה שיבחרו להמשיך ולעקוב, אולי אצליח להביא רגע של בריחה מהמציאות שמסביב, וקצת אופטימיות, שיש עולם יפה שמחכה כשמרגישים שיכולים להרים ראש מהבוץ הטובעני.
אוהבת את אלה וגם אלה ושולחת חיבוק מלב ים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה