שבוע אחרון בלנזרוטה בדרך לפוארטה-וונטורה

 חזרה על אסתר אחרי שישה שבועות בבית.

מתקשה לחזור לכתיבה. לקח זמן רב מדי עד שהצלחתי להושיב את עצמי. יודעת שאחת שמתחילה, הכתיבה זורמת ואני נהנת מהתהליך. הודעות שנשלחות מעוקבים ״מאוכזבים״ שממתינים לדיווחים מהשטח, מלחיצות, אבל גם מעודדות מאוד, אז תמשיכו ☺️

על הביקור בארץ כתבתי באריכות. מקווה שלא הארכתי מדי. עבורנו זו הדרך לשמר  תחושות ומחשבות כשהן ״טריות״ ולא מעובדות, אז גם מאבדות מהאותנטיות שלהן. הזיכרון לעיתים מתעתע.

שבנו אחרי תקופה ארוכה יחסית. אסתר חיכתה בסבלנות במקום שהשארנו אותה, המרינה בארסיפה, לנזרוטה. התחושות היו מעורבות. מצד אחד, חזרנו הביתה, לאסתר, ולעירה שכבר מכירים היטב אחרי שהיה של חודש. מאידך, החברים על המזח (בשכונה) המשיכו לדרכם, מה שהדגיש את הצורך באנשים סביבנו כדי להרגיש ״שיכים״. עכשיו צריך להניע מחדש: למלא את המקרר שהופשר לפני הנסיעה, לפרוק תרמילים, להזכר בדברים הקטנים שכבר היו לנו ליום יומיים. קשה לי לפרק ממה בדיוק זה מורכב, ומה בדיוק צריך ״להניע מחדש״. בין השאר זו ההוויה: סדר היום, תזונה, חלוקת הזמן בין ימי עבודות סירה לטיול והרפתקה.

מזג האוויר שקידם את פנינו היה קריר מהצפוי. שמיים מעוננים, רוחות די חזקות, ואני לא ממש מצוידת לקרירות. כשהרוח מנשבת והשמש מסתתרת, יש קור ירושלמי יבש שחודר לעצמות, למרות שהטמפרטורות, כמו שהבטיחו, בסך הכל לא ממש יורדות. המנעד על פני כל השנה הוא 18-25 מעלות, בלי הפרש משמעותי בין יום ללילה.

בחלוף השבועות, הדברים התחילו להתיישב. העציצים שלא הצלחתי להשיב ״הביתה״ ממשמרת אצל סמואל, הוחלפו בחדשים, מה שנתן בוסט להרגשת ההתמקמות. מעניין כמה זה חשוב לי. את סמואל פגשנו, היה חמוד וחייכן, עזר בעניינים פרוצדורליים שדרשו ספרדית, וסיפר כמה העציצים שמחים. אנחנו הקדמנו לעזוב את המרינה בגלל ״חלון מזג אויר״ ולא הספקנו להפרד. סמואל הגיע ביום שעזבנו עם העציצים ולא מצא אותנו. היה מאוכזב כיוון שגם הכין לנו הפתעה (לא יודעים מה…). הרוויח עציצים שווים וכנראה שהצמחים הרוויחו בית חם ואוהב. מהתמונה ששלח אפשר להתרשם כמה הבזיליקום שמח ושבעצם לא באמת יכולנו להמשיך להשיט אותו איתנו.

לא בקלות, אחרי מסע אופניים, מצאנו משתלה מצ׳וקמקת, והירוק חזר לביתנו…

נענע ביד שמאל בזיליקום בימין
כך נראו כשנפרדנו מהם

וכאן הבזיליקום אחרי שישה שבועות

בשביל העץ הזה צריך סירה חדשה

רוכשים חדשים…

תינוקות חדשים
טימין ופרח

וגם בזיליקום ומרווה
מחפשים נענע

גם סנדרה חכתה לנו על המזח. זמרת הפלמנקו מהסיפורים בפוסטרים הקודמים, איתה התידדנו ושמרנו על קשר בזמן שהיינו בארץ. בתקופה הזו היא עברה לגור על סירה במרינה, אותה היא שוכרת כדרך זולה לקיים את עצמה. בירה יחד, משלוח מנות של תבשיל ספרדי שהכינה, וגם מתכון, השרו מעט מתחושות השכנות שחסרה לנו. בביקור פרידה במסעדה האהובה עלינו בארסיפה (אנדלוסיה), התקבלנו בשמחה והפתעה מהמופע הקצוץ שלי, שם גם נהנו מסיבוב אחרון של הופעה של סנדרה.

ומאז - 

טיול אחרון בלנזרוטה, הפעם לאזור הכרמים ששי ואליענה המליצו מאוד. מקסים! שיטחי ענק של חומות אבנים נמוכות בצורת פרסה מקיפות בורות עם גפנים מאוד מפותחות. למרבה הצער הגענו מיד אחרי שנגזמו, ולא זכינו לשילוב הנהדר של ירוק עז ורענן של עלי גפן על רקע השחור משחור של ההרים. מעט הגפנים שלא נגזמו מרמזים על היופי שצפוי כשהגפנים בשיא לבלובם. הטיול הזה, בעונה הנכונה, ועוד מספר טיולים מחכים להשלמות בסיבוב הבא בלנזרוטה, שצפוי להיות בספטמבר/אוקטובר בשנה הבאה. טוב להשאר עם טעם של עוד...

טיול באזור הכרמים

מ Uga ל Lageria

מהאויר אפשר להתרשם מכמות לועות הגעש

אי אפשר היה להפסיק לצלם את שדות פרסות האבן שמקיפות כל גפן

באדיבות גוגל

הנקודות הן חומות האבן

אשכול רק אחד בכרם שרד

יינות לנזרוטה האהובים עלינו
לא זולים בהשוואה ליינות הספרדים
לא פלא בהתחשב בעבודה שמושקעת בגידול הגפנים והבציר

את המרינה עזבנו ביום שמזג האוויר איפשר הפלגת מפרשים דרומה. בעוד שהכלל באזור הזה הוא רוחות צפון מערביות, בימים האחרונים נתקלנו בלא מעט דרום מזרחיות, שנשאו איתן אובך מכיוון הסהרה. לא סופות חול, כאלה שפוקדות לעיתים את האיים הקנריים, אבל האוויר אביך, הראות לא טובה, וההפלגה דרומה לא נוחה.

חלון הזמן הזה איפשר לנו להגיע בנחת לדרום האי (חצי יום הפלגה) ולהתמקם באחד המפרצים הבודדים לשני לילות של עוגן, שחיה (קר) וקרבה לטבע, שמאוד חסרים לנו כשעוגנים במרינות. 

נפרדים מארסיפה

מבנה אחד ויחיד שנבנה לגובה

למען יראו ויראו….

 

שני לילות על עוגן ב Papagayo 
בצל המצוק

מנקודה זו קפיצה קטנה של שלש שעות הפלגה, ואנחנו בצפון האי הבא בשרשרת הקנריים, האי פוארטה-וונטורה, שהתרגום המילולי הוא ״רוחות חזקות״…

כאילו שבלנזרוטה הרוחניות היתה קלילה😳

על פוארטה בפוסט הבא…

מסלול ההפלגה מארסיפה שבלנזרוטה
דרך מפרץ פאפאגאיו שבדרום האי
משם קפיצה קטנה לעירה קורלחו שבצפון פוארטה-וונטורה

חוויות מהחופשה הראשונה בבית

אנחנו בהפלגה לדרום לנזרוטה, מנסה לחזור לשיגרה כתיבה, אחרי חודש וחצי של ״חופשה״. הפוסט האחרון נכתב ערב צאתנו לביקור ראשון בארץ, או כמו שכבר הוגדר: ״חופשה בבית״.

בדרך עצירה כיפית מאוד במדריד, עבורי ביקור ראשון, לאודי ראשון כבוגר. האמת, מדריד הפתיעה אותי לטובה. בעיני אחת הערים הכיפיות באירופה אם לא ה…

אולי בהמשך אנסה לשחזר ולכתוב בנקודות את ה highlights. בכל זאת עבר זמן, הגיל שלא מטיב עם הזיכרון וגם - ״הופ טרללה גדלתי בשנה…״

אז ממה כל כך נהנתי - מהחיות של העיר הזו שבאמת לא נחה ומתעוררת לחיי לילה סוערים אחרי 9 בלילה, כשאין סוף המסעדות והברים מתמלאים במקומיים בכל הגילאים, עוד ועוד ברים טאפס, יין טוב, אוכל טוב, שמחה צהלה במחירים מאפשרים. וגם - מוזיאונים מעניינים, מוזיקה, הרבה קולטורה. משהו בה הרגיש בגובה העיניים, פשוט, שמח, לא מתיימר. 

אחד מיני רבים

הגלידריה הכי ״משקיענית״ שפגשתי

פארק בלב מדריד

מוזיאון התעתועים

הדבר הראשון שקרה במדריד לפני שהספקתי לחשוב פעמיים, רגע אחרי שהנחנו את התרמילים ב Airbnb החמוד שהזמנו, היה מפתיע ומשנה חיים…🤗 על מפתן הדלת הופיעה סאלי הספרית, וגזזה את שערי לתספורת נערית, כזו שלוותה אותי עד לפני 18 שנים. ההחלטה נלקחה לקראת הנסיעה הביתה, והביצוע היה מהיר משחשבתי. עד שהגענו לארץ נמנענו משיחות וידאו והעלאת תמונות שלי כדי להפתיע את הילדים. הצליח! הילדים, החברים ובני המשפחה אכן הופתעו והיה כיף לקבל תגובות של ״מתאים לך״, ״מצעיר אותך״, למרות השיער שהלבין.

סאלי הגוזזת…

קצת בשוק אבל די מרוצה

הביקור הראשון בארץ, הוא עוד אבן דרך באורח החיים החדש. לכל אבן דרך כזו מתיחסת כתקופה של התנסות ולמידה. תחזיות, מחשבות וחששות שלפני הפרישה מחיי עבודה אינטנסיבים, שוב הוכחו כלא מנבאים מציאות. חששתי שלא אדע למלא את הזמן, ארגיש ש״ריק״ לי. כעת מבינה, שהתקופה שלפני הנסיעה, העלתה עוד ועוד חששות, שבשלב מסויים גברו על ההתרגשות שלקראת המהפך בחיים, שכל כך ציפינו לו.
אז מה היה לנו… 
מפגש מרגש עם הילדים, זמינות (כמעט) מלאה עבורם, דבר שלא היה לי בשנות העבודה הארוכות, מלבד בתקופות של יציאה לחופשה, שתמיד היתה מחוץ לגבולות הארץ. התחושה של להיות בבית בנחת ממש לא מוכרת ומאוד מרעננת. טלפון מגילי בצהרי יום שמציע לבוא אלינו ל״קשקוש ונשנוש״ נענה ב״כן״ רבתי, לא היה אפשרי בעבר. זמינות לרוני כשמתאים לה, לעזרה בבנית ״הקן החדש״ בתל אביב. בייביסיטר לקאשם הכלב המושלם, הכנה לנכדים. ארוחות אמצע שבוע ושיחות קפה מזדמנות עם שי ואליענה. זכינו גם לזמן איכות עם תומר שמעט אחרי שהגענו, השתחרר מארבע שנות שרות צבאי, ולקראת סוף השהות שלנו הגיע לנוח בבית, אחרי התרוצצות ברחבי הארץ, חוגג את החופש הגדול. חברים ובני משפחה, הגיעו בוקר/צהריים/ערב, לעיתים מתוכנן ולעיתים ספונטאנית, וכיף לנו לארח. וגם עבודות ״מאהל״ שתמיד רציתי ללמוד ולא היה זמן. מצאתי לי מורה ב Youtube שלימד אותי כל מה שרציתי לדעת על צביעה ותיקוני טיח. התאהבתי ב״מקצוע״ החדש ונהנתי מהשקעה עם סיפוק מיידי כשקירות מתקלפים תוך יומיים הופכים ״חדשים״. וגם זמן שהושקע בעבודת תכנון של המעבדה החדשה של ניר, ה״בוס״/חבר שקפץ על המציאה שאני פנויה וידע שקל לגרור אותי לתכנון ואדריכלות בגרוש. ככה התחילה הקריירה המשותפת שלנו, כשבנינו יחד את המעבדה. 

      לפני

אחרי טיח ושפכטל
אין תמונה של סוף :-(
אבל יצא די מקצועי

אודי לא פספס הזדמנות להשתעשע

כמה ימים של צלילות באילת שנגדעו בגלל שפעת ארוכה ולא נחמדה (לא קורונה!!), ואודי שחלה גם כן, הביאו את ה 24/7 זוגי שלנו לקצה, כששנינו ״בילינו״ כמה ימים במיטה ולא מהסיבות הנכונות… 

והיו גם הרבה סיבות למסיבות: שיחרור של תומר, חגיגה מאוחרת של סיום השרות של רוני, ויומולדת שלי, כל אלה היו תרוץ מעולה לסוף שבוע של בילויים עם הילדים, כלל ביקור בלתי נישכח במסעדה המעולה ״ג’וז ולוז״, בה רוני מבשלת. למי שלא מכיר, מומלץ בחום!

גוזר את החוגר! 👏

מנוחת הלוחם….

חוגגים בקרב משפחה מצומצמת (אנחנו ילדינו ובני זוגם) 
בדירה החדשה של רוני

ואפילו הספקנו שני מפגשים של המשפחה המורחבת, סוף שבוע אזכרה להורי, כלל לינה וטיול בערבה, והדלקת נרות מסורתית אצל טלי (אחותנו הצעירה), בנוכחות כמעט של כל השבט, שמונה מעל 20 גברים, נשים וטף… 

סוף שבוע אזכרה להורים (39 שנים)

כמיטב המסורת מתחילים בחומוס

ביקור בבית הקברות עם ״טקס״ באינטרפרטציה משפחתית

ממשיכים ללינה ופעילות חברתית ומסיימים בטיול

נר שמיני

 צאצאי ביאור בבית משפחת צחור (אחותי טלי)

הדלקת נרות עם האחים לבית רהט

שי מדליק נר חנוכה

יום ההולדת שלי היה גם תרוץ נהדר, שאחותי עפרה לא פספסה, ל 24 שעות של תל אביב, זמן יחד רק שתינו, ושתי תערוכות צילום נהדרות. עפרה היא ״אחותי המתורבתת״ שיודעת על הרצאות/ סיורים ותערוכות שאסור לפספס. למרות משרה מלאה כמרצה וסבתא לעת מצוא. 

יממה של קולטורה עם עפרה

מתוך תערוכות הצילום

מקום ראשון בתערוכת ״עדות מקומית״
זוג באשקלון אחרי פגיעת רקטה בסבב לחימה אחרון
גם אני מאוד אהבתי

סדרת תמונות עם נגיעה אישית:

הצלם, ראאד בואנה, פלשתינאי מכפר מצפון לירושלים, 

התפרנס בצעירותו מניקוי בתים, בין השאר אל אמא של אודי ואחיו.

עד שיום אחד, בסיוע משפחה אצלה עבד, הגיע ללימודי צילום בבית ספר בירושלים

ומאז הכל הסטוריה

הפך לצלם מצליח עם תערוכות בכל העולם!

סינדרלה מקומית

מתוך סידרת תמונות של זוגות, מכל העולם, אחרי שנות נישואים ארוכות
פשוט רוקדים. ככה מאחלת לעצמי גם בעוד 25 שנים
(אוה גלאן, לחיות את החיים)

אבל היו גם ״מנהלות״ פחות משמחות ומרגשות, התעסקות עם ביטוחים (מסתבר שהוצאה משמעותית בתקציב המשפחתי), טיפול באשרת שהיה בספרד (ישחרר אותנו ממגבלות שהייה באיחוד הארופי), וגם - הפתעה! מסתבר שבזכות הענף העדני (תימני משודרג😉) של המשפחה (אמא) אנחנו מגורשי פורטוגל ואפילו לא ידענו.. צללנו לתוך ההיסטוריה הרלוונטית, אספנו מסמכים מרגשים (תעודת נישואים של הורי, תעודת זהות של אמא משנת  1967 ועוד), ובלי יותר מדי הכנות, נכנסנו להליך של הוצאת דרכון פורטוגלי לי ולילדים (אודי בשלב הבא). יקח כמה שנים, אבל משמעותי אם רוצים לשהות תקופות ארוכות באיחוד הארופי (פנסיה ב׳), או להכנס לארצות אליהן הגישה עם אזרחות ישראלית מוגבלת (פנסיה א׳). אל דאגה, לא באמת מוותרים על זהותנו הישראלית, שנטועה בנו עמוק.

הזדמנות לתמונה של אבא ואמא צעירים ויפים

מהרשימה הארוכה הזו, ועוד ארועים ועיסוקים שלא הוזכרו, אפשר להתרשם שהיינו מאוד עסוקים בששת השבועות האלה, אבל תחושת החופש לבחור, נחת ופנאי, היו חדשות ומרגשות עבורי, שאולי מוכרות רק לפנסיונרים שבינינו. וכן - גם תרגלתי את הכותרת החדשה שלי ״פנסיונרית״ בכל הזדמנות אפשרית. התקופה הזו היתה פחות מוצלחת לאודי. אמנם נהנה ממפגשים, האפשרות לראות הרבה את אמא שלו, ילדים ואחים. הרבה שעות מטבח ואפית לחם כמעט יומיומית מלאו חלק ניכר מזמנו, שלא אחרו ל״העניש״ אותנו בעליה במשקל. אבל ההמתנה שהתמשכה למסמכי האשרה הספרדית, וסיבות אחרות שלא לגמרי מובנות לנו, הביאו אותו לתחושת מיצוי של פרק החופשה בארץ. לכן, בהחלטה ספונטאנית, לפני שהאשרה בידנו, החלטנו לחזור לאסתר לתקופה מוגבלת כ45 ימים עד שיגמר לנו זמן השהיה באיחוד הארופי. כשהגענו עם המסמכים לשגרירות הספרדית אחרי כמעט 6 שבועות של התעסקות מעצבנת , הבנו שיקח לפחות חודש עד שהבקשה תאושר. מחירי הטיסה הזולים (50 אירו מתל אביב ללנזרוטה), הגעגוע לאסתר ולחיי הים, העלו אותנו על טיסה דרך ברלין לאסתר שמצפה במרינה, לאחר חודש וחצי של חופשה בבית.

עוד נשב יחד וננתח את ההתנהלות בתקופה הזו, שהייתה התנסות ראשונה לנו כזוג, כפרסונות נפרדות, וגם לילדים שנעו בין חייהם העמוסים לרצון לבלות איתנו. אני נקטתי באסטרטגיה של ״פנים החוצה״ ובאופן חד, בהשוואה לחיים זוגיים אינטנסיביים על אסתר, חיינו חיים מקבילים. לאודי פחות התאים (כנראה שבכל זאת אוהב להיות במחיצתי 🥰), וזה דורש התאמה ותכנון מחדש. בכל זאת הכי חשוב לנו שהביחד שלנו, וכל פרק בסיגנון החיים החדש, יהיו נעימים ונכונים לשנינו. וכעת חוזרת לאמירה שבתחילת הפוסט, כל התנסות בחלקים השונים שמרכיבים את חיינו החדשים, הם הזדמנות ללמידה ותיקון וזה חלק מהכף באורח החיים החדש!

על החזרה לאסתר ותוכניותיו להמשך, בפוסט הבא…

עוד כמה רגעים מחיי הבית

קאשם, ה״נכד״, בנקודת התצפית הקבועה, מארח חבר

גם מחלון חדר השינה בבית יש שקיעות יפות

גם מחלון חדר השינה יש שקיעות יפות…