 |
| פגישה נרגשת |
הגענו לדניה בשעות אחה״צ והחלטנו לעגון מחוץ למרינה שלא נראתה מפתה במיוחד.
הים רגוע יחסית, מפרשית אחת עוגנת מחוץ למרינה, ואנחנו מתמקמים לא רחוק ממנה. החושך ירד, ולא עבר זמן רב עד שהבנו שטעות גדולה נפלה בחלקנו. הים השקט הפך יותר ויותר גלי. לא ממש גלים, יותר מה שנקרא ״סוול״, גלים רכים שמתנקזים למפרץ, שאינו מוגן כלל מכיוון כניסת הגלים. אומנם קטנים אבל ארסים… לא מפסיקים לטלטל אותנו כל הלילה ואנחנו מרגישים בתוך מכונת כביסה, משתקשקים לצליל החבלים שמצליפים בתורן שיורד היישר לחדר השינה שלנו. את הטעות הזו בשלב הזה כבר לא כדאי לנסות לתקן. כניסה למרינה צפופת סירות ולא מוכרת בלילה חשוך, מתכון לצרות. אז השתקשקשנו, לא ממש ישנו, ובהזדמנות הראשונה בבוקר המחרת, עייפים ומרוטים, שמנו פעמינו לעגינה במרינה…
קושרים חבלים, משלמים ונרגעים…
 |
| מגיעים לדניה |
רות, חברת נעורי, תבוא לאסוף אותנו בצהריים. בינתיים תופסים תנומה, מארגנים סירה, רשימת קניות, ואורזים תיק קטן. אם הכל יזרום כמתוכנן, נשאר לישון לילה אחד אצל רות.
כמה מילים של היסטורית הקשר שלי עם רות:
נפגשנו כשהיינו בנות 16 או 17 בתנועת הנוער המפוארת ״דרור המחנות העולים״ (עדיין פטריוטית, חולצה כחולה עם כפתורים). לא יודעת כמה מכם מכירים אותה ואם עדיין קיימת. היתה תנועת נוער קטנה מאוד יחסית, שם ביליתי את רב שנות ילדותי ונעורי בשמחה רבה. אני בבאר שבע, היא בירושלים. נפגשנו באחד מהטיולים הארציים, שלא היו המוניים. בלי קשר ובמקביל, האבות שלנו, עמירם ויהודה, נפגשו בענייני תיאטרון באר שבע, ונוצר קשר מהיר והדוק. בהמשך הקשר התפתח להכרות עם בנות הזוג, מרגלית ויהודית, ואז התברר שאבא שלי, עמירם, למד עם יהודית, בתיכון בתל אביב. הלאתי בפרטים, כיוון שנראה לי שצירוף מקרים כזה שווה כמה מילים. הקשר המשפחתי התהדק, בביקורים שלנו בצריף הנהדר שהיה להם במושבה הגרמנית וטיולים משותפים, ובמקביל הקשר שלי עם רות, שיש לו חיים משלו. בתקופת הצבא, אני בבית ספר שדה אכזיב, ורות ״מגשימה״ בקיבוץ שמיר שבעמק החולה, אנחנו שומרות על קשר ומבקרות אחת את השניה.
ברבות השנים הקשר התרופף עד שנעלם לגמרי מחיינו. כל אחת פנתה לדרך אחרת, צורת חיים שונה, יבשות שונות. רות פיתחה יחד עם בן זוגה ולילו (שותפתם) את שיטת ״אבי גרינברג״ שמשלבת טיפול גופני ונפשי לריפוי בעיות שונות. ההבנה שגוף ונפש קשורים היתה פחות מובנת מאליה לפני 35 שנים. הם יסדו רשת בתי ספר ותלמידים על פני הגלובוס, בעיקר בישראל ואירופה. מקום מושבם לא היה קבוע, ומשלב מסויים, כשהם נודדים באירופה, הם מחפשים מקום להשתקע. בפעם האחרונה נפגשנו לפני 31 שנים בירושלים, אני אחרי דוקטורט בביולוגיה, ארבע שנים באדינבורו וילד ראשון, שי, בן שנה. רות, ציפור חופשיה חיה חיים שנראו אז רחוקים ממני מאוד. נקודות חיבור מועטות.
שנת הקורונה חיברה אותנו מחדש, כשאמא של רות, יהודית, עברה לגור בדיור מוגן ״נופים״ יחד עם סבתא ענה (אמא של אודי). בזכות הכרותם המוקדמת, כשירושלים הייתה מספיק קטנה, הטלפון שלי מגיע לרות. זו יוצרת קשר, ומאז, במשך השנה וחצי האחרונות, אנחנו משלימות פערים בשיחות וידאו ארוכות וקרובות, וחולמות להיפגש כשאנחנו יוצאים למסע הגדול.
אז חלומות לפעמים מתגשמים :-)
נגיעה ראשונה בחוף הספרדי ב״דניה״ הגיונית גם מבחינת המסלול שלנו, חצי שעה נסיעה מאוליבה, הבית של רות על החוף.
 |
| רות במטבח באוליבה |
 |
| אחד מארבעת החתולים על כסא המלך |
מלבד הבית על החוף, לפני 18 שנים, כשהשלישיה (רות, אבי ולילו) החליטו לקבוע את מקומם בספרד, הם רכשו שטח של 70 דונם באזור ההררי במרחק חצי שעת נסיעה ממערב לאוליבה, במחיר המגוחך של יורו למטר מרובע, המחירים המצחיקים שכולנו שמענו עליהם. אז זה אמיתי!
שטח נפלא, נוף הררי מרהיב, בית חווה ישן, כרם זיתים, בורות מים עתיקים. מאז הם מטפחים ונוטעים, עצי נוי ועצי פרי, ובשנים האחרונות גם שפע ירקות, בשיטות חקלאות ירוקה מתקדמות. לא עוד שורות מסודרות של ירקות אחידים מופרדים ביניהם, אלא ערבוביה של מגוון זרעים לפני זריעתם. מיותר לציין שהכל אורגני ושופע. מלבד אלה, גם כמה תרנגולות (חופשיות כמובן) שמטילות כל יום כשבע ביצים, מספיק כדי לכלכל אותם ואת המתנדבים שגרים בחווה ועוזרים לפתח אותה. בשנים האחרונות בנו להם בית מטורף, מחכה לחיבור לאינטרנט, שלצורך עבודה לא יכולים בלעדיו. עניין לא פשוט שם בהרים, מעט בתי חווה מרוחקים קילומטרים זה מזה, אין תקשורת סלולרית, וכמו בים דורש פתרון יצירתי/לוויני.
 |
| בכניסה לבית החדש |
 |
| מתפעלים ממערכת חימום בעץ משוכללת |
 |
| עם אבי במטבח - חלום של כל חובב בישול |
ועוד כמה תמונות מהחוה:
 |
| יש גם חדר מוזיקה עם כלי הקשה מקסים סוג של קסילופון |
 |
| בית החווה הישן הפך לסנדאת עבודה מפוארת |
 |
| בפתח חלקת הירקות |
 |
| סבונים: שימוש נוסף בזיתים מהכרם |
כולנו הוזמנו לארוחת צהריים עליה מופקדים שניים, שפים שלמדו ועבדו במסעדות מישלן, לפני שהגיעו לחווה, כדי להבין ״איך ירקות באים לעולם״… וכך, בלב ההרים, חור נידח ומהרהיב יושבים תשעה, חמישה מתנדבים צעירים ומקסימים ממקומות שונים בעולם, וארבעה ״זקנים״, ונהנים מארוחת גורמה של ריזוטו משובח ודג נפלא!
 |
| מבט ממטבח המתנדבים, זו ההשראה |
 |
| שפים בפעולה במטבח המתנדבים |
 |
| צעירים וזקנים מסובין |
 |
| ריזוטו דגים משובח |
את הדרך חזרה מלווה גשם זלעפות, שניתך על החלון בטיפות ענק, שכמותן לא ראיתי. משהו נענה לתפילות של אבי, לגשם על החלקה, שאתמול נזרעה בשפע פרחי בר מארץ הקודש…
חזרה באוליבה, ובלי קושי רב, מצליחים לשכנע אותנו להשאר ללילה נוסף. נעים ובייתי לנו. שלשת יושבי הבית נדיבים, חמים ואנשי שיח מעניינים. אנחנו הבנות (לילו רות ואני) שוקעות לשיחת נפש עד השעות הקטנות, וצונחות למיטות. בוקר, ולמרות הלילה הקצר, אודי מעמיד את כולנו לטקס פרידה, לא לפני שאנחנו מצויידים בכל טוב תנובת החווה. רות מלווה אותנו לקניות, בסופר האורגני הכי שווה בסביבה, חנות לציוד ימי, וכל דבר אחר שנחוץ לנו. אנחנו נפרדות על המזח, ומבטיחות שלא נחכה 30 שנה עד הפגישה הבאה…
אירגון המקרר בכל טוב שהבאנו איתנו אורך זמן ולא פשוט כלל, אבל שווה כל רגע, כשאת המשך המסע מלווה אוכל משובח ובריא!
 |
| ברוך בורא פירות החוה |
 |
| מקרר לפני |
 |
| מקרר אחרי עכשיו תוציאו ביצים מקומה מינוס3 |
 |
 |
| הנענע מצאה את מקומה עכשיו שלשה תחת אחיותי: בזיליקום, נענע וקפטן |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה