לאורך החוף הספרדי - מדניה לגיברלטר

נפרדים מרות ודניה, מסיימים להתארגן וממשיכים בדרכנו דרומה. שעות שלפנות ערב, ואנחנו עוגנים במשהו הכי קרוב למפרץ לאורך החוף הספרדי הים תיכוני. רצועת הים של הספרדים, כמו הישראלית, לא משופעת מפרצים, ולכן גם לא ממש על מפת השייטים. לעומת זאת, אל הים יורדים הרים דרמטיים ומרשימים. לא ציפיתי.. הפתעה נפלאה שעושה חשק להגיע לאזור לטיולים רגליים, בפנסיה ב׳. שוב לילה מטלטל עבר על כוחותינו, המקום רק חצי מוגן. עוד יום שיט ארוך, ואנחנו עוגנים בנקודה שהומלצה, כתשובה לשאילתה שלי בקבוצת הפייסבוק של שייטי הים התיכון, פארק ימי בשם Cabo de Gata, המקום הכי דומה לסיני שפגשתי. קצת לפני שמגיעים לנקודת העגינה, צוקים גרניטיים, מפרצים קטנים חוליים, הכל בתולי, אין כבישים, רק שבילים קטנים שיורדים תלול אל קו החוף, ופה ושם אוהלים ספורים.

כמה תמונות מ״סיני״ הספרדית:

נישנושים מפנקים אחרי עגינה

Cabo de Gata, שמורת טבע, ומעל מתנשא מגדלור. אנחנו ממש מתחתיו. המחזה בלילה של מגדול מסתובב, משמח אותי כמעט כמו זיקוקים… שנירקול של שעת ערב, מגלה למה המקום שמורת טבע. מלבד הנוף שמעל פני המים, שפע של דגים בשלל צבעים, להקות להקות, מערות ימיות, סלעים תלולים, אלמוגים רכים, כוכבי ים, קיפודים ו״עגבניות ימיות״ מין שושנות ים בצבע בורדו. לא סיני אבל הכי קרוב שראיתי בים התיכון! חווית הערב ממריצה אותי לקום בבוקר ולהספיק לשנרקל בצד השני של המפרצון. בדרכי לשם, אני נתקלת באחד המחזות המוזרים ומופלאים שפגשתי בשנות הצלילה המפוארות, במקומות שונים בעולם. דווקא באזור החולי, שניר לימד אותי שיכל להיות סופר מעניין, טריגון קטן (מה שנקרא בשפת העם חתול ים), מרחף מעל משטח החול, כשאחריו מזדנבות שתי ״סוליות״ קטנות (למי שלא מכיר, דג פחוס ודק, בצורת סוליה). את שני אלה פגשתי בעבר. מה שהיה מפעים וחדש היה האינטרקציה בינהם. שתי הסוליות דולקות אחרי הטריגון, ובכל פעם שהוא מנסה להתחפר בחול עם הכנפיים שלו, הן מנסות להדחף ולהתחפר בצל כנפיו. נראה שהוא לא ״מת על זה״ וכך ממשיך המרדף. אחרי 5 דקות צפיה אני נפרדת מהם. לצערי הרב, אין תעוד… ניר, פרטנר הצלילות שלי (וגם בוס לשעבר..), צלם ימי מדופלם, לא נמצא איתנו על הסירה 😔 בשייט של החצי שנה עם הילדים, הצטרף אלינו לשבוע, בזכותו יש לנו גם תעוד תת ימי, אפשר להתרשם בפרק שהוקדש לו בבלוג הקודם. מקווה שימצא זמן בתוך הלוז הצפוף להצטרף גם הפעם, ההזמנה פתוחה!

בהמשך השנירקול פוגשת גם אבנון, ועוד להקות ציבעוניות, אבל הזמן דוחק והשחיה חזרה לאסתר עוד ארוכה…

את הערב הבא החלטנו לבלות באלמריה, עיר ואם במחוז אנדלוסיה, בכל זאת ערב ראש השנה, מגיעה לנו ארוחה במסעדה טובה! ברכות לשנה טובה לילדים, בני משפחה, חברים, ואני מתפנה לאיתור המסעדה לחגיגה. אנחנו כבר ממש בפתח המרינה, כשאודי מציץ במפת תחזית מזג האויר ומפנה חרטום סירה חזרה לים. צפי לרוחות חזקות בהמשך השבוע, שלא יאפשר לנו להמשיך לעבר גיברלטר. באסה.. הריר כבר כיסה את השפתיים, אבל לזה שבשמיים תוכניות אחרות. ארוחת הגורמה פינתה מקום לרביולי ברוטב עגבניות שהוכנו בתנאי ים קשים במיוחד, גלים, רוח וכיריים מתנדנדים, ובלי טיפת יין, ככה זה כשאתה בים… אם שטים וצריכים להחזיק משמרות, לא שותים… אז שנה טובה לקוראים, מקווה שאתם נהנתם מארוחות חג יותר מפוארות, והיין עמד על שולחנכם..

מאידך - אנחנו שועטים לעבר גיברלטר, ומקווים להתחיל את השנה החדשה בים חדש, ממש עוד מעט.

לא היו דגים, אבל היו דייגים

הלילה של ערב ראש השנה עבר בסערה, והביא איתו תובנות חדשות, על רוחות זרמים ומלח ים ששטף את הסירה. אנחנו עם מפרשים מצומצמים, רוח די חזקה, והסירה ״עפה״ במהירות של 7-8 קשרים. זה הרבה במושגי סירה, שהמהירות הממוצעת שלה 5-6 קשרים. בשלב מסויים הרוח נרגעת, מגלגלים מפרשים, מפעילים מנוע, וככל שאנחנו מתקרבים ליעדנו גיברלטר, ים אוניות סביבנו, כולן מתנקזות לתוך והחוצה ממיצר היחיד שמחבר את הים התיכון לעולם הגדול. מלבד שפע האוניות, שמצריך עמידה על המשמר, ככל שמתקדמים, הסירה מאטה. לאט לאט מחלחלת התובנה, שהזרם הידוע בעוצמתו שנכנס לתוך הים התיכון, לא נגמר במייצרים אלא ממשיך עמוק לתוך הים הפתוח, ומורגש הייטב גם במרחק שני ימי שייט מהמיצר. אנחנו עם מנוע במלוא עוצמתו, שאמור להביא אותנו למהירות של חמישה קשרים, ומתקדמים בקצב צב של 2.5 קשרים, מה שאומר שאת השנה הקרובה נבלה בדרך לגיברלטר. טוב, קצת הגזמתי, אבל מתסכל מאוד. תוך כדי המשמרת, אני מחליטה להתקרב לחוף הספרדי, מתוך הנחה ששם הזרם יהיה יותר חלש. בשלב מסויים אודי ואני עושים תרגיל, סובבים על צירנו, רושמים כיוון (במעלות) ומהירות סירה. אין ספק שאנחנו בלב הזרם שכיוונו מגברלטר, ומחליטים על פניה חדה צפונה, כמעט 90 מעלות, חזרה לחוף. כל זה מתועד גם בפתק שרשמנו, וגם על מפה שעוקבת אחרי הנתיב שלנו. בעז, אח של אודי, שעוקב מרחוק (אבל צמוד מאוד) אחרי האות שאסתר משדרת, דורש הסבר ופתרון לחידת הסיבוב חסר הפשר שראה על המפה שלו… כשחזרנו לטווח קליטה נתנו דין וחשבון על הסיבוב המוזר, זה לא בגלל אלכוהול לחגיגות השנה החדשה…

אני על ההגה, אודי נח מלילה לא פשוט, ואז במרחק, על צלע ההר אני מבחינה בכתם בתים לבנים יושב על כיפת הר. אנחנו בטווח קליטה סלולרית, אני פותחת מפה ומגלה כפר יפיפה בשם Ojen , שאי אפשר לוותר עליו, החרטום מוסת קצת צפונה מהנקודה אליה התכוונו להגיע (הקפטן ישן..), לעבר המרינה של מרבלה שמתחת לכפר. המזימה בראשי, מחר בבוקר לשכור אוטו, לבקר בכפר וטיול קטן בפארק ההררי בתוכו יושב הכפר, ואם כבר אז גם מסעדה לכבוד ערב חג שני של ראש השנה (בכל זאת כך נהגו אבותינו שבגלות). אז יש תוכנית, ומקום עגינה, הכל נראה מושלם.

שוב, למזג האויר תוכניות משלו. המעבר לאוקיאנוס מלווה בחקירה אינטנסיבית של מזג האויר לאורך נתיב השייט מגיברלטר לקנריים. אודי בחקירותיו מעלה שהזמן האופטימאלי, יציאה בשבת בבוקר מגיברלטר, מכתיב להשאיר גם את הביקור בכפר המבטיח לפנסיה ב׳. וכך הרשימה הולכת ומתארכת, ומבטיח שלא נשתעמם גם בעשור הבא 😊

וכך נפתח יום אחרון בהחלט בהגעה ליעד שנקרא גם Europa Point, המגדול שבפתח מיצרי גיברלטר, עם המצוק המרשים שמתנשא מעל, הנקודה הדרום מערבית ביבשת אירופה. ההתרגשות הולכת וגוברת ככל שאנחנו מתקרבים, וכך גם שטף התמונות…

אנחנו בגיברלטר, ב׳ ראש השנה, בדיוק חודש מאז יצאנו מישראל!

עוד על גיברלטר בפוסט הבא...

אוניות ממתינות לחצות את המיצר

מתקרבים לגיברלטר בשצף קצף