המסע הגדול על אסתר: סוף העולם של פוארטה ומעבר לעולם חדש

בדרך לעוד ביקור בבית מסכמת שבוע אחרון בפוארטה וונטורה, אחד האיים הפחות מיושבים ולגמרי מדבריים שבקנריים. משם שייט של 12 שעות ואנחנו בעולם אחר לגמרי - האי Gran Canaria.
הנקודה האחרונה בה שהינו בפוארטה-וונטורה היתה בקצה הדרומי ביותר, העירה Morro Jabel. באזור הזה ההרים אדמדמים ונושקים למים, החולות לבנים. מלבד העירה הקטנה, האזור מסביב שומם לגמרי. מזכיר נקודות מסוימות בסיני, לפני שהחול הלבן נוקד באינספור חושות.
לילה אחד הצלחנו ללון כמו שאנחנו אוהבים מחוץ למרינה, מול העירה החמודה (יחסית). יש בה חלקים מכוערים של מלונות, אבל בחלקה השני פרושה נחמד על גבעה קטנה, הרחובות חמודים ונעימים. שוק מקומי קטן. בקיצור, חמוד, קטן, לא מלהיב, אבל הנוף מסביב נהדר.

לקראת ערב, הופיע טרוף חדש מבית מדרשם של הצרפתים. סוג של רפסודה על מפרשים, אין מנוע, אין חלק מוגן פנימי, מאוד ציבעוני. על סיפונה ערמת צעירים. בהמשך הסתבר שאת היצירה הנ״ל בנה בחור צרפתי, קצת מסובב, אחר, מעניין ומאוד נועז. הוא שט איתה מהחוף האטלנטי הצרפתי, חצה את מפרץ האימה, ביסקאי, ומפורטוגל לקנריים. מה שבטוח, מפונק הוא לא…

למחרת הכרנו את נעימה, בחורה שוויצרית (ברור, נעימה שם מאוד שוויצרי),ששטה על הרפסודה ביומיים האחרונים לאורך החוף של פוארטה. לעת ערב הרוח מתחזקת מעט, תנועת הים (קשה לקרוא לזה גלים. בעגת השייטים swell) מכיוון אחר מהרוח, מתכון לסירה מתנדנדת… אחרי ניסיונות חוזרים לעגון בנקודות שונות במפרץ, הגענו למסקנה שחבל להרוס את הלילה, ואחרי חשכה נכנסנו למרינה הפצפונת של Morro Jable, ממש מעבר לפינה. לא בתוך העירה.

קשה לקרוא למעגן הקטן מרינה. ברור שהיה ניסיון לבנות אחת, בהמשך הבנו למה הרעיון נזנח, אחרי שהושקע לא מעט כסף. מה בכל זאת מצאנו? שובר גלים, שני מזחים, אין מים, אין חשמל, 7 מפרשיות עוגנות, רובן מאוישות, קצת זרוקות. אחר כבוד מצאנו גם את הרפסודה הבוהמית עגונה אל המזח.

למחרת בבוקר הכרנו את השכנים. לצידנו, משפחה ספרדית, אבא, אמא, ילד בן 9 וקטנטונת בת שנה וחצי. בסך הכל גרים שלשה חודשים על הסירה, מעניין אם ישרדו. האב, כריסטיאן חמוד מאוד, ימאי מנוסה, נולד ב Las Palmas de Gran Canaia. איש ים שמגשים חלום, מאושר על הסירה. העיסוק העיקרי שלו כאן במרינה הוא לגנוב מים בג׳ריקנים מנמל הדייגים, ולמלא את מיכלי הסירה, כדי שרעייתו תוכל לנקות לכבס לקלח ולהתקלח. בקיצור, הבחורה קצת היסטרית, חולת ניקיון, פעם ראשונה שחווה חיים על סירה. לא בטוח שתשרוד. האמת, יאמר לזכותה שצריך אומץ כדי להתנסות בחוויה כזו בפעם הראשונה, עם ילדה כל כך קטנה. הילדים בסך הכל נראים מאושרים.

בצד השני של אותו מזח, משפחה צרפתית. אבא (גאל) אמא (ססיל) וילד בן תשע (ג׳אן). גם הם חלמו חלום, והתחילו במסע הימי לפני כשנה, עם מעט מאוד ניסיון, הרבה לימוד, וקסם אישי גדול. שניהם אומנים/צלמים שעובדים יחד. נראה שמאוד הצליחו, מאחוריהם שנות יצירה משותפות, תערוכות, עבודות מוזמנות, מכירת עבודות, הוראה. בקיצור, החברה הצליחו מאוד (בטח במושגים של אומנים) וכעת עובדים מרחוק תוך כדי נדודים. ראינו מעט מהעבודות שלהם והתרשמנו מאוד. גם מהעבודות ולא פחות מהאנשים המקסימים. והנה שוב נקשרים קשרים, כמובן שיש כבר חברים משותפים, כאלה שגם הם וגם אנחנו פגשנו לאורך הדרך. אז הנה כמה מהעבודות שלהם, שלוקחות עצמים מוכרים ומשתמשות בהן באופן בלתי צפוי. אם יסקרן אותכם לראות עוד, יש כאן לינק לאתר שלהם.

נראה אותכם מנחשים מה זה…
ניראה כמו אוסף חרקים נעוצים עם סיכות אבל ממש לא!
לא תצליחו - חפשו באתר של האומנים….

לוקישנים מענינים של תערוכות…

בערב מוזמנים לסירה הקטנה שלהם, אנחנו והחברים הספרדים לטקס אכילת עוגת הקריסמס לפי מנהג יוצאי ספרד. מסתבר שיש להם חג נוסף בשרשרת חגי ראש השנה. לא בטוחה איך בדיוק קוראים לו, אבל קשור בסנטה קלאוס המקומי.

להלן המנהג:

עוגה קרמית במיוחד, עשויה שתי שכבות, קרם צהבהב מעל מתחת ובין השכבות, מקושט בערמות סוכר גבישי, פרות מסוכרים. בקיצור, פצצת גלוקוז. בין השכבות, בתוך הקרם מוחבאים שני חפצים. האחד בובה קטנה של סנטה ספרדי, השני שעועית. ויש גם כתר מלך במשחק. כל אחד בתורו, חותך משולש עוגה, ובמתח רב בודק: אם יש סנטה, אתה המלך, אם יש שעועית אתה משלם על העוגה… העוגה פחות רעה ממה שציפינו, היה משפחתי והילדים היו מאושרים. בסיבוב העוגה שלנו, היתה זכיה כפולה! הילד הספרדי זכה באותה חתיכה בשני המטמונים. בספר החוקים לא נשמע כדבר הזה, אז לרגע חייך ואח״כ התבאס…

בערב, כפי שנבאה התחזית, רוחות עזות החלו לנשב, עוד יותר חזקות מהחזוי. במרינה נמדדו מעל 40 קשרים (זה הרבה!). השריקות בחוץ היו מטורפות. גלים אין! המעגן בהחלט מוגן מגלים אבל ממש לא מוגן מרוחות. ויותר מזה, כנראה שהצליחו למקם את המזח באיזה שהוא משפך ואדיות שיוצר משבי רוח עזים במיוחד, וכפי הנראה זו הסיבה שלא המשיכו בבניה. אז, אין חשמל, אין מים, לא משלמים על העגינה, אבל משלמים ברוח…

קצת אחרי שהחלה הרוח העזה, חשבתי על נעימה, מצונפת בשק שינה על הרפסודה הפתוחה, וחשבתי להציע לה לבוא לישון על אסתר. לא סיימתי לשתף את אודי ברעיון, והילדה מתייצבת ומבקשת מקלט. מכאן ואילך, מצאנו את עצמנו מאמצים ילדה בת 28 עם חלומות גדולים, שבאה ללילה ונשארה חמישה… בסה״כ היתה נחמדה.

למחרת מסוגרים בסירה. הרוח ממשיכה לנשב ואנחנו מצליחים להיות מאוד עסוקים.

ועוד יום עובר, השמים כחולים, הרוח נרגעה מאוד, ואנחנו יוצאים ל״מסע״, חוצים את רכס ההרים שמולנו, אל החוף שבצד המערבי של האי, אליו קשה מאוד להגיע. רב החוף הדרום מערבי לא מיושב ונטול כבישים, לגמרי פראי. נעימה מצטרפת אלינו ליום טיול ארוך שבסופו אוטובוס (שהוא בעצם מין טיולית שטח) שמחזירה אותנו הביתה, עייפים ומרוצים.

התחזית לימים הקרובים מספרת שביום ראשון תהיה רוח נוחה לשייט אל האי הבא. מחרתיים הרוח יורדת וזה אומר 12 שעות שייט על מנוע.

אנחנו מתארגנים ליציאה ביום ראשון. מספיקים עוד ערב של חומוס (אני הכנתי בפעם הראשונה עם תמיכה של תומר) ופיתות מעולות שאודי הכין על מחבת. אלינו הצטרפו המשפחה הצרפתית עם ארוחת הערב שהיא הכינה, והצרפתי הנועז עם תנובת יומו: כשנעימה בלתה איתנו, הוא נסע בעיקבות שמועה על קטמרן ספורט (ללא חלק פנימי), נטושה, במעלה קו החוף לכיוון צפון. על הדרך, בלילה, התגנב לחצר מלון מפונפן, ובו עצי קוקוס עמוסי אגוזים ללא דורש. בלי להתבלבל טיפס 16 מטרים, הוריד כמה אגוזים גדולים, ואחד חלק איתנו. משוגע ונועז כבר אמרתי…

יום ראשון, אנחנו נפרדים בצער מהאי פוארטה וונטורה, שככל שהעמקנו לטייל בו למדנו לאהוב. עם נעימה על סיפוננו, יצאנו להפלגה בתנאים מעולים למפרשים, מהירות טובה של 6-7 קשרים, כמו שאנחנו אוהבים, הישר לעיר הבירה של הקנריים Las Palmas. ובדרך אפילו דג!

יש לשים לב לא להתבלבל בין העיר Las Palmas והאי La Palma. זה האי שעלה לכותרות לאחרונה, כשהר הגעש שלו פרץ ביום בו הגענו לקנריים, ובעבע במשך כשלשה חודשים, עד שנרגע באמצע דצמבר (לפחות לעת עתה).

ל Gran Canaria הגעתי בלי חשק רב. ראשית היה לי קשה לעזוב את פוארטה וונטורה ורציתי עוד קצת… מעבר לזה, הרושם שקיבלנו משייטים היה שאין מה לחפש שם, עיר גדולה וכו׳. מנקודת המבט של שייטים, ל Las Palmas העיר הגדולה (שביעית בגדולה בספרד מעל 400,000 תושבים) יש שני מאפיינים חשובים, וכנראה גם קשורים זה בזה:

ראשית, זו המרינה אולי הכי זולה שאפשר לדמיין, אולי פרט לנמלים היווניים שהם לא ממש מרינות. לפחות בעבר עגנת, ולפעמים באו לבקש כמה גרושים עבור מים. כדי לקבל סדר גודל, במרינות בים התיכון המוצע יכל לנוע סביב ה 50-100 אירו ללילה. אנחנו כמעט ולא עוגנים במרינות בים התיכון. גם מפאת התקציב, אבל בעיקר כי הרבה פחות אוהבים. אין בעיה כמעט בכל מקום למצוא מפרצים נהדרים מוגנים מאוד. מרינות רק בעיתות של תקלה או מזג אויר קיצוני. לעומת זאת, באיים הקנריים, מניחה שכבר התרשמתם, קשה למצוא מפרצים מוגנים. אפשר מידי פעם, בחלונות מזג אויר מאוד ספציפיים לעגון מחוץ למרינה. טוב, אז בלאס פאלמס גובים 10 אירו ללילה כלל מים וחשמל.

מאפיין נוסף הוא כמות המפרשיות העצומה שמשתמשת במרינה הזו כמקום הזינוק לחצית האוקיאנוס האטלנטי. לכן מגיעים, משפצרים, מעמיסים ויוצאים לדרך. מכאן גם יוצא המשט השנתי שמכונה (ARC (Atlantic Rally for Cruisers

מפעל מרשים שייסד Jimi Cornel אחד מעמודי התווך של שייט מפרשיות ״עממי״, לפני כ 36 שנים. הרעיון הוא שכל מי שחשקה נפשו בחצית האטלנטי יכל להרשם, לשלם, להתכנס בלאס פאלמס, ובתאריך היעד כל הסירות הרשומות יוצאות לדרך. האירגון מספק סוג של תמיכה וליווי, מהרצאות בנושאים שונים. בשנות הקורונה הפכו ההרצאות הפכו לזומיות, כך שגם מי שלא רשום למשט יכל לשמוע (חלק מבילוי השבת שלי ושל אודי בשנה האחרונה). כל מה שרצית לדעת על…. מפרשים, מערכות תקשורת, היגוי, ניווט, בטיחות ועוד ועוד. כשהחברה מתכנסים זה הופך לסוג של הפנינג. אנשים שעובדים באירגון עוברים ובודקים את הסירות, וישנו סוג של ״ליווי מרחוק״ בזמן השייט. לא ברור כמה זה משמעותי, כי ממילא מחוברים ברשתות רדיו ותקשורת, אבל זה בהחלט נותן לאנשים תחושת ביטחון, והפך את חצית האוקיאנוס להרבה יותר נגיש מבעבר. המפעל כל כך גדל שבשנה האחרונה יצאו שלשה משטים. האחרון והקטן שבהם, יצא ביום ראשון ה שבו אנחנו הגענו ללאס פאלמס (לפני כן לא היה סיכוי למצוא מקום). 70 מפרשיות יצאו לדרך לאיים הקריביים, ראינו את הארמדה חולפת מולנו, מפרשים מונפים, מתוחים וחדשים. מרגש!

סביב המרינה עשרות חנויות לציוד סירות מהגדולות והטובות שראינו. המחירים בהחלט סבירים, בין השאר כיוון שהמיסוי כאן נמוך מבשאר אירופה.

אנחנו כאמור תפסנו יום של רוח טובה ובידיעה שהשמשט יוצא לדרך לפני שאנחנו מגיעים, שמנו פעמינו בביטחון רב למרינה. ואז הסתבר שהסיפור לא כל כך פשוט. המרינה מנוהלת ע״י הרשות המקומית (לא מרינה פרטית) הכל בעצלתיים ומאוד לא יעיל. אי אפשר להזמין מקום מראש. מגיעים, באים למשרד להרשם (יש רשימת המתנה), עוגנים במפרץ צמוד ונשארים בהאזנה על רשת הקשר של המרינה, עד שמתפנה מקום ומגיע תורך. כמה זמן? אף אחד לא יודע להגיד… אנחנו קצת לחוצים מכמה סיבות ובהן מיכלי המים שלנו שמתרוקנים. אנחנו לא משתמשים במי ים לשטיפה והתפלה, כל זמן שאנחנו במרינות/עגינה צפופה. המים ממש איכס. בנוסף, בעוד כמה ימים אנחנו בעוד ביקור בארץ, וצריך לדאוג לאיפסון בטוח לאסתר. הבנו שמתישהו יהיה בסדר.

המרינה הענקית של Las palma

בינתיים, הגענו עם נעימה להבנה שהגיע הזמן להפרד, ובתוך יום יומיים תמשיך לדרכה. היה מרשים לראות אותה בפעולה. מאתרת סירות פוטנציאליות (זרוקות במיוחד), עוברת ביניהן, מחייכת חיוך גדול, מתחילה לגלגל שיחה, מוזמנת לסירה ומשם, אם לא תמשיך עם הסירה הזו, תמשיך להתגלגל כשאנשים מסביב כבר מכירים ועוזרים לה למצוא סירה. כבר באותו יום, מצאה סירה שלוקחת אותה לאי אחר בשרשרת הקנרית. זה עולמם של הצעירים שנודדים על סירות של אחרים…

נפרדים מנעימה

אחרי יומיים במפרץ, אנחנו מוזמנים להכנס למרינה. ממלאים מים (ניצלנו בנס😉). עוד שלשה ימים ונפרדים מאסתר. בינתיים הספקנו להצטרף לסיור מודרך חינמי בעיר, שהיה מקסים ומלמד. החלק העתיק של העיר הענקית פשוט יפהפה. למי שלא מכיר את המפעל המקסים של הסיורים החינמים אז הנה טיפ - הסיורים האלה מתקיימים כמעט בכל עירה/עיר בעולם. חלקם נותנים תמונה כלכלית (היסטוריה, אדריכלות וכד׳), בחלק מהמקומות אפשר למצוא מגוון אפשרויות כמו אומנות רחוב, אתרים משמעותיים וכו׳. אנחנו נהנו מסיורים כאלה בלא מעט מקומות בעולם (אתונה, ברלין, סלוניקי ועוד). המדריכים עם רקע לימודי רלוונטי, מקומיים, כאלה שלמדו את הנושא לצורך הדרכה. נכנסים לאתר, בודקים מתי יש סיור ובאיזה שפה, נרשמים ומקבלים נקודת מפגש. התשלום בסוף, כל אחד לפי יכולתו ורצונו. על הדרך מקבלים גם טיפים למסעדות, מוזיאונים, מופעי תרבות. מומלץ מאוד מאוד.

נסו לגלגל ״Free hiking tour״ בתוספת שם המקום בו אתם נמצאים.

אז הנה טעימה ממה שגילינו ב Las Palmas de Gran Canaria העתיקה.

טעימה טעימה…
חרמון במקום הכי אורגינל שיש…

מקור השם האיים ״הקנרים״
על שם הכלבים האלה ולא על שם הציפור כמו שרבים חושבים

סבכות עץ וברזל נהדרות

וגם -

טיול רגלי ראשון באזור ההררי, שגילה לנו שהנוף כאן שונה לגמרי משני האיים הקודמים. הררי, ירוק מאוד, עירבוביה של צמחים שלא פגשנו, סברסים בשלים בצד עצי הדר מלאי פירות, קקטוסים, צמחים ים תיכוניים, אקליפטוסים, דקלים. בקיצור ערב רב… בעזרת אפליקציה נהדרת שנקראת ״Planto״ מצאנו שיש כאן המון צמחים אנדמיים לאיים הקנריים ולגרן קנריה. השימוש פשוט וקל, מצלמים את הצמח, הטלפון חושב קצת וחוזר עם הגדרה שכוללת את כל המידע הבוטני וגם שימושים אפשריים או לחילופין אזהרות מרעלנים. כך למשל ניצלנו משימוש בצמחים שנראים כמו שיבה ומרווה שהאפליקציה הסבירה שאכן בני משפחה של צמחי המאכל אבל במקרה הזה, ממש לא מומלצים לשתיה! את הטיול שהיה די מאתגר סיימנו בכפר בשם ״טרור״ על בירה בזמן ההמתנה לאוטובוס. לא ממש הבנו איך הגיע לשם מין אמירה משונה ששמה את ה״שלום״ יחד עם ״טרור״, גם המלצר במקום לא ידע להסביר..😊

הטיול השאיר אותנו עם טעם לעוד. הנופים והצמחים המרשימים, כפרים חמודים, די הרבה שבילים מסודרים ורשת אוטובוסים שמובילה לכל חור.

ערב אחרון, אנחנו נהנים מארוחה משובחת במסעדת דגים שהומלצה ע״י מקומי. המסעדה ממוקמת על החוף בצד המערבי של לשון היבשה הצר עליו בנויה העיר. מיקום נהדר, אוכל מעולה והמחירים יחסית לארץ מצחיקים. עוד נשוב.