גיברלטר - שלשה ימים הופכים לשבוע

ההגעה הנירגשת לגיברלטר תוארה בפוסט הקודם. תחושה של נקודת ציון, השגת יעד ראשון, והתרגשות לקראת הבאות… השער לעולם הגדול!

מצרפת קצת תמונות של הכניסה לגיברלטר:

אפשר להגיע לגיברלטר בנוחות על ספינת נוסעים עצומה,

 שאפילו מספקת לונה פארק על הגג

מרינה מסודרת, הזמנו מקום מבעוד מועד, ושינינו בערך עשר פעמים את מועד ההגעה. אף אחד לא מתרגש, כי יודעים שככה זה כשאתה בים. שום קביעה היא לא רצינית, ובכל זאת המומחים מציעים לשריין מקום, לא לגמרי מבינה מה הטעם, שיהייה…

הפקידה במשרד המרינה, לוקחת פרטים, ממלאים טפסים, כל הפרוצדורות הרגילות, ואז שואלת: שיבעה לילות?? ואנחנו עונים, לא, לא, שניים שלשה, נחליט בהמשך… אז כנראה מה שלנו לוקח יומיים לגלות, היא כבר יודעת מראש…

מרינה בצל המצוק

אולי צריך להזמין מקום מראש בגלל השחפים על המזחים הריקים😊

נדיר לפגוש סירה עם חתול. מסתבר שהבחור גם יודע לשחות

ערב ראשון, מפרשית נכנסת לעגינה בשקיעה

הגענו ביום חמישי, לא נסענו יום קודם לכפר המקסים על ההר (ראו פוסט קודם) כיוון שהתחזיות הצביעו על שבת בבוקר, כחלון יציאה מגיברלטר לקנריים, וצריך למהר להגיע ולהתארגן. כשחוצים מגיברלטר לקנריים, מחפשים חלון של 5 ימים עם רוחות נוחות שידחפו אתנו עם מפרשים מצפון לדרום. ככל שמתרחקים מהעונה המומלצת (יוני עד אוגוסט) יותר קשה למצוא חלון כזה. זו הסיבה שאנחנו רצנו את הים התיכון. יצאנו מהבית ב 8/8 ובדיוק חודש לאחר מכן (8/9) הגענו לגיברלטר. 

מלבד כיוון הרוחות ועוצמתן, במעבר במיצרים, צריך לקחת בחשבון את שעות הגאות והשפל, שמשפיעים ישירות על עוצמת הזרם במיצר. אם טעית בחישוב, הזרם בשילוב עם גאות ושפל, יכל להוביל למצב של אפס התקדמות ואולי אפילו גרירה לאחור. אודי יושב ולומד, מקורות שונים טוענים לחישובים שונים ולפעמים גם סותרים. בסופו של דבר, בסיוע בעז (שותף מלא למסע, חבר טלפוני ואח לעת מצוא..) נמצאת הנוסחה הנכונה, שמתאימה לחלק מהמקורות שאודי כבר שינן. 

לטובת החברים המדענים מצרפת גרף שהעלו בקבוצת הפייסבוק של השייטים:

אודי עוקב באדיקות אחרי תחזית מזג האויר, ובחלוף 24 שעות, התחזית משתנה, שבת בבוקר כבר לא אופציה מספיק טובה. אז מה עושים? מחכים לחלון הבא, שמסתמן כיום חמישי השכם בבוקר. וזה היופי ביציאה ללא מגבלת זמן. לא מאחרים לטיסה/עבודה ושאר המגבלות המוכרות. אז נבלה בגיברלטר, אסתר מספקת אין סוף פרויקטים, ואנחנו מבסוטים…

גיברלטר מקום משונה. למי שלא מכיר, בעצם המצוק הגדול, ועוד קצת שטח למרגלותיו, נשארו תחת שליטה בריטית, ואפשר להבין למה. נקודה אסטרטגית מהמשמעותיות בעולם. עיקר השטח המאוכלס, ושם גם המרינה בה אנחנו עוגנים, שייך לספרד, והעירה נקראת ״לה לינאה״, אבל אף אחד לא שמע עליה, למרות שיושבת ממש באותו מקום. בערב יוצאים לדגום את אחת המסעדות שהפקידה במרינה הזכירה, תירוץ לצאת לעיר הגדולה. זו מסתברת כדי עגומה, בהמשך מתגלה כשיכוני עוני, לא עושה חשק. כשמגיעים למרכזה, קצת פחות מדכא, כמה כיכרות נחמדות, הרבה בתי קפה ומסעדות. נראה שהספרדים, כמו היוונים והאיטלקים לא מוותרים על החיים. בעצם גם אנחנו כאלה, הישראלים, ברגע שנותנים לנו סדק של אישור לחזור לחיות, אנחנו עושים את זה בגדול. גם המסעדה אליה הגענו, כמו העירה, היתה מאכזבת, אבל בזכותה גילינו את המקום הממש שווה בלה לינאה, שם השתרך תור מקומיים שחיכה לשולחן. אני, בלי היסוס, נכנסתי להזמין שולחן ליום המחרת. יש רשימת המתנה, אז נמתין…

סיבה טובה להגיע לגיברלטר הספרדית
(לה לינאה)

למחרת יצאנו לדגום את חנות השייט הסמוכה למרינה. זה ה״שופינג״ שלנו. אנחנו מסתובבים בחניות האלה כמו ילדים בחנות צעצועים. חלק מהדברים נחוצים, חלקם חצי נחוצים, ולפעמים מפרגנים בפינוק. הפעם התפנקנו בשני צעצועים, שני זוגות אופניים מתקפלים (היו לנו בעבר, נשחקו, חלמתי שיהיו חדשים), ושני כסאות ים מרופדים ומתניידים, שהפכו לנו את הישיבה בקוקפיט לתענוג בריא. אז הנה ההצדקה להתפנקות, אופניים בשביל הכושר, וכסאות בשביל הגב :-)

אודי מדגם להמחשת גדולת הכסאות החדשים
אפשר לשבת זה מול זה 
צולם ביום חול בחציה לקנריים. אודי לא מודאג, סתם עייף...
עוד על החציה בפוסט הבא

בערב אנחנו זוכים למופע זיקוקים מרהיב, מהיפים שראיתי, שנמשך יותר מחצי שעה, בלי להגזים (שעה עם להגזים - בדיחה של אודי…). אני מאושרת, כמו ילדה קטנה, ההתרגשות מזיקוקים לא כהתה עם השנים… אנחנו בשוק, אין לנו מושג לכבוד מה, וזה נמשך ונמשך, עד שהשכנים מהסירה ליד, מספרים שהופתעו לגלות במהלך היום שהגענו בדיוק ליום גיברלטר! חשבנו שזו בדיחה, אבל מסתבר שהצוק חוגג משהו, כי עצמאות אין להם. בכל מקרה, בהחלטה מהירה, ובזכות שני זוגות האופניים שרכשנו היום, קפצנו לחלק הבריטי לראות איך חוגגים, ולא התאכזבנו…

מרחק 5 דקות אופניים מהמרינה, מעבר גבול לכל דבר, מזל שחשבנו לקחת דרכונים. מחתימים ועוד 10 דקות של רכיבה ואנחנו בלב אנגליה. הדבר הראשון שפגשנו מיד אחרי שקשרנו את האופניים, הוא כמובן פאב אנגלי, צפוף ושמח, שותים רוקדים ושרים, ואנחנו מצטרפים לחגיגה. זכינו! פתאום אני מבינה שהקורונה נשארה מחוץ לדלתות הפאב… בעיניים של תקופת קורונה, הגענו למאורת הדבקה המונית. אני מסירה את המחשבה בהנף פיינט של בירה אנגלית, ומקווה שהחיסון עושה את העבודה…

זיקוקים מבעד לתרנים

שלש לבושות בצבעי יום גיברלטר
כל המקומיים באדום לבן

ונותנים כבוד גם לגיל השלישי 

נער בן כ 80 שתוי קמעה מוקף צעירות מפרגנות

למחרת יום פרויקטים על הסירה. אודי מבלה 8 שעות עבודה בללמוד לארוג לולאה של חבל לתוך עצמה. אחרי שעות של תסכול ונסיונות כושלים הצליח ובגדול. כעת הלולאה מתנשאת בראש התורן ומחזיקה בעוז את המפרש הראשי. לצערי אין תמונה כי גם אני הייתי מאוד עסוקה... בהתקנת משאבה שתאסוף את המים משתי המקלחות ותשאב מחוץ לסירה. עד היום המים עם הג׳יפה התנקזו באופן חופשי מתחת ללוחות הריצפה אל הבריכה בנקודה הנמוכה ביותר, שם מותקנת משאבה, שמתריאה בזמזום מעצבן כל פעם ששואבת. הסיבה היא שנזילה בתוך הסירה נחשבת לא תקינה, מים שנכנסים מהים או מטפטפים מאחת המערכות. לומדת מסירטון יוטיוב על המשאבה והתקנתה, קצת הדרכה מאודי, ו״אני לבד״ עוסקת באינסטלאציה וחשמל עד שהעבודה מושלמת והמשאבה עובדת! חג העצמאות שלי! עכשיו אף אחד לא שומע כש״גונבת מים״ למקלחת :-) אני מאוד גאה…

בערב דוגמים את מסעדת הטפאס, כל מנה הפתעה טעימה, ובסוף חשבון מצחיק בהשוואה שמחירים בארץ. עוד נשוב, התפריט ארוך… 

וכך עבר לו עוד יום בנעימים ובתחושת סיפוק.

אחד מעשרות מיני הטאפסים...

למחרת מתכוונים לעלות למצוק המפורסם לפגוש את הקופים העוד יותר מפורסמים. גשם שפוקד אותנו במשך יומיים וחצי משאיר אותנו בבית הקטן שלנו, לעוד יומיים בנחת. בנתיים פוגשים ישראלים, שוב איתנו על אותו מזח, שוב אנשים מאוד נחמדים, עודי (עודד) שייט ותיק, היה בעלים של מיני סירות הזויות, כל אחת עם היסטוריה מטורפת משלה (נושאת גייסות שקנה מהצבא, סירת עשויה מבטון ועוד ועוד), מקים ובעלים של חוות הדגים באילת, ומי שהנחה את ההקמה של החוות במכמורת, אשדוד, אלבניה ועוד. יהיו כאלה שיחייכו לעצמם, כשאספר שהסתבר שלמדנו באותן שנים בפקולטה לחקלאות (יש כאלה שחושבים שאני ממציאה קשרים עם אנשים). איתו צפריר, חבר לתחריות שייט. למחרת מגיעה עוד סירה ישראלית, חדשה ומשופצרת (לא ראינו אבל שמענו) עם שניים, הבעלים אדורם (כן, כמו ששמעתם) ודן טורטן, יש סיכוי שהזקנים בינכם יזכרו את השם. הוא ואחיו, נציגנו בשיוט באוליפיאדת סיאול, היו מרחק נגיעה ממדליה אולימפית, כשהוחזרו לארץ בלחץ המפלגות החרדיות, כיוון שהתחרו בחצי הגמר ביום כיפור. וכך עברה תהילת עולם. אבל הבחור לא עצר: סיים רפואה כעתודאי, החליט שרוצה להיות טייס, והשלים קריירה מפוארת בחיל האויר כמפקד בסיס חצור. בערב הוצאנו את כולם למסעדת הבית שלנו, והשיחה כמובן קלחה. לאודי ולדן לא מעט מכרים וסיפורים משותפים, בכל זאת חייל האויר משפחה לא גדולה.

היום הערפילי, לקראת יציאה מחר, מאפשר גיחה לסיבוב בחנות צעצועי שייט בצד הבריטי (יותר מקצועי ופחות פינוקי), בדרך נתקלים בעוד אחד מנפלאות גיברלטר: כיוון שהשטח צר וקצר, מסלול הנחיתה של שדה התעופה הבין לאומי, חוצה את נתיב התחבורה והולכי הרגל מהחלק הספרדי לאנגלי. בנתיב הזה משתרכות מכוניות בפקק לא מבוטל, כיוון שבכל פעם שממריא מטוס, הדרך נחסמת לדקות ארוכות. חוויה הזויה לראות מטוס ממריא במרחק נגיעה.

חוצה את המסלול

ממתינים שהמטוס ימריא כבר

וקצת ממראות החלק הבריטי:

הגענו לאנגליה!

העירה במורדות המצוק

כך יעשה לשש קומות ראשונות של חניון מכוער

שלש הסירות הישראליות מתכננות לחצות לקנריים (אחרת לא היו מגיעות עד הלום), וכולנו מתכנסים לאותה מסקנה, יום חמישי השכם בבוקר חוצים את המייצרים. שעה טובה מבחינת זרם, והתחזיות עיקביות ומנבאת רוח מושלמת במשך חמישה ימים.

אז מה - בסוף לא עלינו לצוק (גשם וראות לא טובה) וגם - לא ראינו את קופי גיברלטר, שהחברים שביקרו אותם דיווחו על חוויה מפוקפקת ששמחתי לחסוך מעצמי. לא עוד קופים בטבע, אלא כאלה שהתרגלו לנוכחות אדם, תוקפניים ומקולקלים. כמו בכל מיני תחומים בטבע, שהאדם מצליח לחרבן. וכך הפכנו לתירים היחידים שהגיעו ולא נגעו, והאמת, לא חושבת שאחזור לכאן בפנסיה ב׳.

לעומת זאת את ההפוגות בגשם ניצלתי כדי לקבל הדרכה על סאפ מהמומחים, וגישה חופשית מתי שבא לי :-)

ערב אחרון, נכון, יוצאים לטפסיה, מרימים כוסית ומאחלים חציה מהנה ו״רוחות נעימות״ בתרגום חופשי מאנגלית (fare winds), הברכה המקובלת של השייטים ביציאה לים.

מימין עודי (הבעלים של המפרשית  Northstar)
 ומשמאל צפריר

אנחנו מתרגשים. כיוון שהעלתי את הפוסט הזה, אתם יכולים לנחש שהגענו בשלום לקליטה באיים הקנריים, צפירת הרגעה למודאגים והספקנים.

מוסיפה תמונה לקראת הפוסט הבא על טבילת האש באוקיאנוס, חמישה ימים, שניים בסירה אחת חוצים לאיים הקנריים.

ורוניק, המפרשית של אדורם, על רקע זריחה במיצר

אסתר במיצר רגע לפני הרמת מפרש
באדיבות דן טורטן על ורוניק