גיברלטר ללנזרוטה: חמישה ימים, שניים בסירה אחת, טועמים לראשונה את מימי האוקיאנוס

 ארבעה ימים חלפו ביעף מאז נחתנו במרינה בלנזרוטה. מרגיש כמו חודש, למרות שבעצם עוד לא ממש יצאנו מגבולות המרינה (שלא לאמר גבולות המזח…).

התחושות הדומיננטיות הן: הגענו, נרגעים, יש את הכל הזמן שבעולם, לאט לאט…

אודי יצא לסיבוב בעירה, יש כל מיני ״תירוצים״ כמו פריטים חסרים (לא באמת)/תיקונים (לא באמת) בקיצור תרוץ לצאת מהמרינה לרכיבת אופניים.

אני ״עמוסת מטלות״ מתלבטת אם להתחיל את היום בשיחת טלפון עם אנשים אהובים (הבוקר נעם האחיינית ואליענה הכלה), לנקות מקרר או לשבת ולכתוב. קשה…

אחרי חשיבה מעמיקה, והכרות עם מגבלות הזיכרון, החלטתי לכתוב לפני שאשכח את מאורעות השבוע שעבר, שהיה סוער ומסעיר.

שבוע ויום מאז עזבנו את גיברלטר, נרגשים מהיציאה לעולם החדש. כל התחושות סביב העניין הזה כבר תוארו לעייפה לאורך הבלוג, ובאוזני חלקכם. אז אחסוך הפעם.

אחרי חישובים מחישובים שונים, מחליטים לשחרר חבלים ב 5 בבוקר, הרבה לפני זריחה. בערב כבר מארגנים את כל מה שנחוץ ליציאה מהירה ופשוטה. ממלאים מיכלי מים, מנתקים חשמל ומים מהחוף, קושרים היטב את הדינגי שלא תטלטל במהלך ההפלגה, מקפלים ומאפסנים אופניים, מארגנים מפרשים, ואת החבלים שקושרים אותנו למזח מסדרים כך שיהיה שחרור מהיר מהסירה, בלי צורך לרדת למזח. והכל מלווה בהרבה תשומת לב לפרטים הקטנים, וכמובן התרגשות התרגשות…

בלילה לא ישנים ממש טוב, קצת כמו לפני לידה, כשאת יודעת שצריכה לאסוף כוחות ולישון טוב, כי אח״כ יבואו ימים שתתפללי ללילה רצוף. ההורמונים משגעים את השכל (במקרה הזה אדרנלין), והשינה מקוטעת וקצרה. אז כמעט אותו הדבר 😄

יצאנו שלש סירות ישראליות, את השתיים האחרות פגשנו במקרה בגיברלטר, ומאז, כמו שקורה לעיתים קרובות בטיולים, עם יושבי אחת הסירות הפכנו למעין משפחה במהירות הבזק. על יושבי סירות אלה כבר כתבתי כמה מילים בפוסט קודם. לא קראתם? אפשר להשלים 😊 

בבוקר יוצאות השלש בהפרשי דקות זו מזו. מוודאים שרואים סיגנל AIS שמשדרת כל סירה, ויוצרים קשר ברדיו. יופי, אנחנו מחוברים. כל זה הופך לא רלוונטי אחרי עוד שעה של הפלגה. את ״וורוניק״ אנחנו רואים בחצי שעה הראשונה, ואפילו מצליחים לצלם אחר את השני. את עודי ב Northstar איבדנו עוד קודם. 

אסתר במיצרי גיברלטר רגע לפני שמרימים מפרש
באדיבות דן טורטן על ורוניק

ורוניק במיצר בשעת זריחה

זריחה לקראת עולם חדש
מרגישים מינימום כמו מגלן 😂
קוראים הרבה סיפרי מסעות בים

זהו, אנחנו מבינים שזה אודי, אסתר ואני בים הגדול. את יציאתנו דרך המיצר מלווים עשרות דולפינים שמקפצים במים לאור זריחה. לא יכולתי לתעד, לא היו מספיק קרובים והאור, אור דמדומים. אז תצטרכו להאמין בלא יאומן!

במייצר מעל החוף המרוקאי
שמיים מפחידים אבל אלינו לא הגיע...

חצי יום ראשון עובר עלינו בנחת במה שנקרא Motor sailing. מרימים מפרשים, אבל הרוח לא מספיק טובה, אז כדי להתקדם מוסיפים כח מנוע. כה אמרה גם התחזית. לקראת אחהצ, עוצמת הרוח עולה, ומסתדרת בצורה מושלמת לדחוף אותנו קדימה, במהירות טובה, שייט נח, שקט! אין מנוע. רק אוושת הרוח במפרשים והגלים שמלווים את התנועה. כף צרוף!

חוף מרוקו בצד האטלנטי
המון סירות דייגים קטנות עם סימון רשתות

ויש גם כאלה עמוסות מכולות לאורך הדרך

משלימים שעות שינה, לקראת משמרות הלילה, מכינה ארוחת ערב טובה, שקיעה יפה, זריחת ירח שהולך ומתמלא. ה bright side של דחיית החצייה. הירח מתמלא ככל שהימים מתקדמים. הרבה יותר נעים ונח מלילות חשוכים. איך אומרים אצלינו במגזר ״כל עכבה לטובה״.

אני במשמרת ראשונה, 21:00 - 01:00,לפנות בוקר. מנצלת את הזמן לניקיונות שאחרי א. ערב, מוזיקה, קריאה, כתיבה, בהייה. במשמרת הפעם, לא מעט סירות דייגים, דורש ערנות ומעקב. ופתאום שומעת במכשיר הקשר ״אסתר, אסתר… אובר״ הדבר הראשון שעולה בדעתי, החברים הישראלים עושים לי מתיחה… אבל הקריאה חוזרת, בערוץ 16, זה שפתוח בכל הסירות ותחנות החוף, ונועד לתקשורת חשובה באמת. הקריאה חוזרת וחוזרת. אחרי שהתעשתתי מההלם, עונה ״This is sailing boat  Ester, Over״ ואז משהו בשפה לא ברורה אומר לי משהו (כנראה חשוב). מבקשת באנגלית צחה ״חזור שנית״…. אחרי כמה סיבובים כאלה, מבינה שזו סירת הדייג שמולי, שראיתי היטב, אבל נעה בעיגולים שיכולים לבלבל את מכשירי הדיווח, ועסוקה בדייג והעלאת רשת. מבקש שאשנה כיוון. בזהירות לוקחת 20 מעלות מהנתיב. המפרשים פתוחים וצריך לשמור על זווית מתאימה מהרוח, כדי שזו לא תזעזע מפרשים. אז אומר להגנתי: הייתי ערנית, ראיתי אותו היטב, וחשבתי להתקרב עוד קצת כדי לנסות להבין מה כיוון השייט שלו ולפעול בהתאם. לא היתה כאן שום סכנה. מצד שני, כל כך התרגשתי! פעם ראשונה שסירה זרה קוראת בשמנו בלב ים. איך הם ידעו? כמובן… לשם כך נועד מכשיר ה AIS שגם משדר ולא רק קולט. כך מזהים אותך ויודעים לקרוא בשמך. חלפתי אותם במרחק טוב, החזרתי 20 מעלות לכיוון, וזו ה״סערה״ היחידה שהטרידה את שלוות המשמרת שלי. 

אחת לפנות בוקר מתחלפים. אני הולכת לתפוס כמה שעות תנומה, לפני משמרת שמתחילה ב 5 בבוקר. מצב הרוח מרומם, תחושה נפלאה של גילוי. השייט באוקיינוס חוויה אחרת לגמרי מהים התיכון. כמו שכולם הבטיחו, הרוח די קבועה מבחינת כיוון ועוצמה, התחזית מדייקת, הגלים יכולים להיות משמעותיים, אבל באים מכיוון הירכתיים ובעלי ״משך״ משמעותי, ואסתר בנינוחות עולה וגולשת. לעומת זאת, בים התיכון, הרוחות לא ממש צפויות, משתנות בתדירות של שעות ספורות, וכשיש גלים הם קופצנים ומציקים. אני מלווה את הזריחה במוזיקה כפית באוזניות ומשהו שבין תרגילי התעמלות וריקוד. כזה שאתה מרשה לעצמך רק כשאף אחד לא מביט בך. כף!!

כשהים נח אפשר לפתור תשבצים

וגם לשחק עם החכה
שהיתה הפעם מקור להרבה תסכולים ודגים אין

הפסטורליה הזו לא נמשכת לאורך כל ההפלגה. בשלב מסוים הרוח עולה (קצת מדי לטעמנו), ליתר זהירות אנחנו מצמצמים מפרשים. בהמשך הים עולה והגלים כבר לא מגיעים מכיוון הרוח (הירכתיים). שלושים השעות הבאות עוברות עלינו ב״מכונת כביסה״. אני לראשונה בחיי מרגישה פחות טוב על הסירה. בכל זאת צריך לאכול, אז מכינה לחמניות טריות ובונה על ארוחה קלה של סנדוויצ׳ים בערב. הלחמניות היו משובחות, הסנדוויצ׳ים מושקעים, למרות התנאים המטלטלים הצלחתי להשלים את המשימה.

ויש גם רכש חדש שעוזר להכין רטבים טריים, גם לסנדוויצ׳ים המושקעים

סירטונון שמדגים את אומנות הבישול על הסירה.
חסכתי מכם את הטילטול לצד שני...

אממה… בינתיים הלך התיאבון, ואחרי ביס אחד, הבנו שיותר נכון לדלג על הארוחה הזו. לילה, קר, אני שוב במשמרת. אי אפשר לעשות הרבה כשהסירה כל כך מתנדנדת. לעיתים הגלים שרודפים אחרינו כל כך גבוהים שנראה שממש ״קיר שחור״ בעקבותינו. אבל אז אסתר עולה ויורדת, רק קצת מתנדנדת יותר מהדרוש. אחרי 24 שעות נוספות כאלה, אודי ואני מביטים זה בזה בצער, ומודים בפעם הראשונה במסע הזה ״לא כף לנו״ 😥

המחשבה מטרידה… האם ככה נראת חצית אוקיאנוס? אם כן, ממש לא כף ולא בא לי לסבול. לא לשם כך התכנסנו. הגיע עד כדי כך שאני (בעלת קיבת הברזל) הקאתי, ורק אחרי שינה ארוכה ועמוקה התאוששתי. כל הזמן חושבת על התיאורים הנינוחים של חצית האוקיאנוס האטלנטי ששמענו מכל כך הרבה אנשים שעשו את זה עם/בלי ילדים, לעיתים יותר מפעם אחת. לא יכול להיות שזו החוויה. אנחנו לא הכי רכרוכיים בעולם, או לפחות לא מחשיבים את עצמנו לכאלה… 

ומה עם כל התוכניות להקפת עולם? האם בזה נגמר? חזרה ליוון? (לא בהכרח אופציה רעה…). בסה״כ חולפות 30 שעות, הים נרגע והתישר עם כיוון הרוח, אנחנו פורשים מפרשים מלאים בגאון, במה שנקרא ״פרפר״, מפרש אחד לימין ושני לשמאל, ומעתה ממשיכים בהפלגה מושלמת עד לרציף במרינה בלנזרוטה, נקודת הכניסה לאיים הקנריים, כשבאים מגיברלטר.

זריחה של יום אחרון בחציה

אסתר במנח פרפר מושלם!

מאושרים לראות יבשה.
שימו לב לקרביות עם חגורות ההצלה שליוו אותנו כל ימי החציה

אהוי!! יבשה!! לנזרוטה, אסתר מגיעה!!

על המזח ממתינים לנו בנפנופים אינטנסיביים, השלישיה מהסירה של עודי, ששמעו אותנו בקשר של המרינה, ובאים לעזור לקשור חבלים ממש צמוד אליהם. הגיעו כמה שעות לפנינו. הם מברכים אותנו חזור וברך, ומצדיעים לכבודנו. מסתבר שעודי דאג לנו מאוד כיוון שאיבד את האות שלנו ב AIS, וחשב שאולי סבנו לאחור בגלל תקלה. מלבד זה, מסתבר שאנחנו היינו גיבורים במיוחד. השאר, בלי קשר לגיל וניסיון, חוו את החציה כהרבה יותר קשה מאיתנו, ונשבעו שלא אופייני לחצית אוקיינוסים.

השעות שחלפו מאז מכונת הכביסה, והאושר שנלווה אליהן, הבהירו לי שאני מוכנה ומזומנה להמשך המסע באוקיינוסים גדולים ככל שיהיו, גם במחיר כמה שעות קצת פחות נעימות. אז מתי יוצאים לבאה? מחר??

אני מלאת אדרנלין וכוחות, מזמינה את כולם אלינו לאפריטיף והרמת כוסית לכבוד ההגעה, ולכבודם של השיוטים שבדרך.

סלוט! עם הצוות של NorthStar
משמאל לימין: צפריר, עודי (הקפטן) ופול

גם אני שם...

שולחן מזטים מפואר

עכשיו נרגעים…

יש המון זמן..

מגיע לנו מנוחה ארוכה ארוכה, ובעצם לא מנוחה אלא כניסה לשגרה חדשה שעליה חלמנו.

ועל לנזרוטה והשיגרה החדשה…

בפוסט הבא!