אנחנו במוד דומה. אצל השייטים קוראים לזה delivery, והכוונה העברת סירה ע״י צוות שכור, עבור אנשים טחונים שלא מבזבזים זמן יקר על שייט של מרחקים גדולים. אז אנחנו עושים את ה delivery הזה בעצמנו. היעד, גיברלטר עד תחילת/אמצע ספטמבר כדי לצאת עם הרוחות הנכונות לקנריים. להגנתנו נאמר שחרשנו את האזורים האלה במשך כמה עונות של שייט בשנים האחרונות. חוצמיזה, גם כשרצינו לעצור ולנוח, אנחנו באוגוסט והכל צפוף ומגעיל…
 |
| עפים את איטליה |
 |
| גם השקיעות לא מאכזבות, בפרט כששלשה דולפינים קטנים באים לבקר. אושר! |
 |
| זריחת ירח |
הפלגה בסך הכל נוחה, אבל הבטריות טורדות את מנוחתנו…
ההחלטה איפה תהיה העגינה הראשונה באיטליה (נמל כניסה) הושפעה מהקורונה - כן, אפילו על מקום העגינה הממזרה משפיעה… למרות שאנחנו משייטים בתוך אירופה, לכל מדינה פרוצדורות קורונה משלה. העובדה שאנחנו מחוסנים קריטית אבל לא מספיקה. בכניסה לכל מדינה צריך למלא טפסים יחודיים, להצהיר שאנחנו אנשים טובים ומחוסנים, מאיין ולאן, וכמובן להראות רשיונות שייט ובעלות על אסתר. בלוג השייטים בים התיכון ( שבגללו פתחתי פייסבוק לראשונה בחיי!), מלא בקיטורי שייטים על הקושי בכניסה לאיטליה. לא שיש להם דרישות מיוחדות, הם פשוט לא אוהבים לעבוד.. המקומות הקלאסיים לכניסה לאיטליה עבור סירות שמגיעות לאזור הזה הן עירות בסיציליה שהיינו שמחים לשוב אליהן. הדיווחים של שייטים היו על המתנה של שעות עד ימים מול העירות, בלי לרדת מהסירה, בהמתנה לאישור המיוחל… הפרוצדורה בסך הכל פשוטה. ממלאים טופס, מצרפים אישור התחסנות, שולחים לאגף הבריאות של הנמל, ומצפים לאישור. אז למה זה לוקח ימים? לאלוהי האיטלקים הפתרונים…
החלטנו להיות לא קונבנציונאלים, ולבחור בנמל של עירה שכוחת אל מול סיציליה, בתקווה ששם פחות מוצפים בבקשות. לפני שיצאנו מיוון, כשאנחנו בטווח קליטה סלולרית, שלחנו מייל למחלקת הבריאות של Reggio di Calabria, הימור שהסתבר כמוצלח. בתוך שעות ספורות קיבלנו אישור שאנחנו כשרים לכניסה!
הכל טוב, חוצמיזה שהעירה היא סוג של בת ים ביום רע…
 |
| Reggio di Calabria |
סיפור הגילוי שלהם הזוי במיוחד. בתחילת שנות השבעים, נופש מרומא יצא לשנרקל להנאתו. במרחק 200 מטר מהחוף, בעומק של כחמישה מטרים, ראה יד אדם מציצה מהחול. הוא היה בטוח שמדובר בגופה, והחליט לצלול ולגעת. להפתעתו המגע היה מתכתי. עוד כמה צלילות חופשיות, והסרה של החול, והבחור חשף את שני פיסלי הברונזה המדהימים האלה, שהמתינו לחשיפה יותר מאלפיים שנה! כמובן שארכיאולוגים ואנשי רסטוראציה נכנסו לתמונה. הפסלים שמורים להפליא, נחשבים סופר נדירים. האמת, שווה נסיעה מיוחדת. יצאנו נרגשים מהחוויה, גם הילדים הצעירים. אי אפשר היה שלא להתרשם עמוקות.
התגלגנו חזרה לסירות, תוך שיחה קולחת וכפית עם כל בני המשפחה. הם תכננו לצאת לדרכם לכיוון יון למחרת השכם בבוקר, אבל המפגש ״המשפחתי״ ויום שישי שבפתח, גרם להם לדחות את היציאה ביום, ולהזמין אותנו לארוחת שישי למחרת, בסירה שלהם.
את כל יום המחרת, אודי ואני בילינו בלנסות להבין איך מתמודדים עם צרת הבטריות, שגם עם חשמל אמיתי מהחוף סירבו להטען במלואם (לפחות לפי המד האלקטרוני). איך מסבירים לחשמלאי באיטלקית שוטפת, משהו שאנחנו לא מצליחים להסביר לעצמנו. פתאום הארה! נזכרתי ביעקב, המכונאי/חשמלאי שטיפל באסתר א׳ במשך כמה שנים כשעגנה ביפו. הוא לא רק טיפל באסתר, הוא גם חנך את אודי בהבנה בסיסית של מערכות הסירה. יחד הם בילו ערבים ארוכים בטיפולים באסתר. יעקב היה גם המושיע שלנו, כשניקלענו לצרות בשיוטים על אסתר א׳. הוא היה החבר הטלפוני שלנו. לא חשוב איפה אנחנו ובאיזה שעה, אם יש קליטה סלולרית, יעקב יהיה בצד השני של הקו, ובסבלנות אין קץ, וסופר מקצוענות, ינחה את אודי ולא ירפה, עד שהבעיה תפתר. גם על יעקב, הגדול מכולם, כתבתי פוסט בשם ״שיר הלל ליעקב״ בבלוג הקודם. מוזמנים לפתוח את הקישור.
יום שישי, וההארה שלנו עלתה ליעקב בשש שעות שיחה, כלל שיחת וידאו,תמונות נלוות ובדיקות ועוד בדיקות. סופו של עיניין, יעקב נתן לנו אישור להמשיך בדרכנו, עם הנחיות להמשך. המסקנה שלו, בשלב זה, מד המתח והזרם משקר! מניאק! כמה צער ודאגות גרם לנו! על הדרך קיבלנו שיעור בחשמל על אסתר ב׳. איש יקר כבר אמרתי? אבל תשלום עבור העבודה מסרב לקבל. מעלה קושי להתקשר בתקלה הבאה, שלבטח בא תבוא...
ארוחת הערב על סיפון BAZO עם המשפחה הישראלית, חלות שאודי הכין, קידוש, שיר לשבת וילדים, הביאה איתה תחושת חמימות של בית ומשפחה וגעגועים לילדים. הילדים שבבית התכנסו לשבת בבית שלנו, שכעת הוא הבית של גילי, שעברה אליו מיד כשנסענו, לטפל בצ׳אבי (החתול), עציצים, ולהיות בית חי לאחים. ואכן עומדת במשימה בכבוד ובהנאה. כולם התכנסו לשישי אצלנו, ואנחנו בתקשורת רצופה מקבלים דיווחים על הכנת ארוחת ערב משותפת, בה כולם לוקחים חלק, ורוני מנצחת על המטבח. מלבד השיחות הפרטיות עם כל אחד מהם, היה גם שיחה קצרה בלייב, כשהשולחן ערוך ומלא בכל טוב, והחברה לבושים חגיגי במיוחד לשבת, אנחנו מקבלים את כל ההצגה, רווים נחת, ועפים עליהם. אין כמוהם! למחרת מקבלים גם סרטון מביקור שלהם אצל סבתא ענה. באופן פרדוקסאלי, הקשר איתם כעת יותר אינטנסיבי, מבחינת טלפונים, והם ש״שוחררו מעול הורים״ תפסו פיקוד ונראה שעושה הרבה טוב לביחד שלהם. איזה כף! עוד דאגה הוסרה מליבי, לעת עתה…
תמונות מארוחת הערב, מתנצלת על האיכות. בעיקר כזיכרון מתוק וחם: |
| על "Bazo" אמא שיר בהמשך, אבא שי עם כובע לשבת לכבוד קידוש |
חצית מיצרי מסינה קצת טריקית. יש שם תופעה מטורפת שאולי אופיינית למיצרים באופן כללי. זרמי ים שמשתנים באופן צפוי ומתוזמן. אם יצאת בזמן הלא נכון, כשהזרם נגדך, אתה מגיעה למצב שמהירות הזרם כמעט במהירות הסירה, מה שאומר שאתה בפול מנוע ולא מתקדם. אם תפסת אותו אחרי שהתהפך, אתה טס. באמצע המיצר, פס של מים שמתנגשים זה בזה ויוצאים קו של קצף על המים. מקסים.
מיד אחרי המיצרים עיירה בשם Scilla חמודה במיוחד. למי שמכיר את הביטוי ״בין סקילה לכריבדיס״ זה כאן. הראשונה על היבשת, השניה מולה על סיציליה. המשמעות, ״בין המיצרים״. בימים עברו נחשב מיצר מסוכן במיוחד, מערבולות, זרמים, וסירות טבועות. חלק מהמיתולוגיות.
הנה כמה תמונות:
 |
| מיצרי מסינה משמאל סיציליה מימין קלבריה |
 |
| סקילה היפה |
 |
| הסירה עם המגדל הגבוה מיועדת לדייג דגי חרב במיצר. למעלה הקפטן מכוון את הנהג, בחרטום שיוצא הרבה קדימה מגוף הסירה, הדיגים עם הצילצל בהפלגה קודמת ראינו בפעולה |
מכאן אחרי התלבטויות החלטנו על ״שלפ״ לאי קטנטן שאמור להיות יפה בשם Ustica, מצפון לסיציליה, חלק מקבוצת ה״איולים״ ממש מול השפיץ המערבי של סיציליה (ראו מפה).
לאוסטיקה הגענו לפני הצהריים. בית משוגעים! מיליון סירות מנועיות קטנטנות שמתרוצצות מכל עברייך. העירה פצפונת, נראית יפה מהים. אין כמעט מקומות עגינה, ומכל הכיוונים של האי מצוקים. אחרי שסובבנו אותו ולא מצאנו מקום עגינה, החלטנו שבכל מקרה לא בא לנו על האטרף הזה של סוף אוגוסט ומעדיפים להמשיך ישר לסרדיניה. אסתר מצוידת באוכל לשנה בערך, מיכלים מלאים מזג אוויר צפוי להיות בעדנו. אנחנו ממשיכים לעוד כ 30 שעות הפלגה עד נגיעה ראשונה בסרדיניה.
 |
| ביי אוסטיקה |
 |
| הקפטן |
 |
| הרבה שעות מפרשים שקטות. מתים על זה |
 |
| אין כמו קפיצה למים בלב ים |
 |
| הפעם בורי שהלך לתנור מלא בעישבי טיבול |
 |
| הלחם הראשון שלי בהנחית מסטר אפיה אודי אין הנחתום מעיד על גיסתו...אבל יצא טעים |
בסרדיניה המצב כבר שונה. אפשר למצוא עגינות רגועות יותר, יש הרבה אפשרויות. עוצרים פעמיים במפרצים יפים, זריחות ירח שהולך וגורע, שנירקולים במים בצבע תכלת זרחני מטורף. ובכלל סרדיניה, שטעמנו בעבר גם יבשתית, שווה ביקור ארוך משלה, כשנשוב לים התיכון, במה שאנחנו מכנים כעת ״פנסיה שניה״.
 |
| באחת העיגינות, סירת הקופים... חפשו אותם :-) |
זהו, כך חלפנו על פני איטליה (אין ספק שפשע לאנושות) אבל אנחנו עוד נשוב!
עכשיו בדרך לאיים הבאלריים מול חופי ספרד. מכוונים למינורקה, אבל תלויים ברוחות. אם לא מינורקה אז מיורקה או איביזה. הכל הולך, רק לא לריב עם הים.
 |
| זה שמשלמים 86 אירו ללילה לא אומר שמקבלים שרות. ככה זה באיטליה. אודי עושה נגלות, רבע שעה צעידה עם מיכל 100 ליטר דלק, פעמיים! |
העידכון הבא מהשבוע הראשון בספרד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה