החלטות ומהפכות למרות קורונה

שנה וחצי בתוך קורונה שלא עושה סימני דעיכה. בתקופה הזו נסיעת אביב 2020 התבטלה (שיא תחילת עידן קורונה), נסיעת סתיו 2020 יצאה לפועל בין סגר בישראל שהחל ממש כשיצאנו, לסגר ביוון שהחל יום אחרי ששבנו לארץ, והסתיים אחרי 7 חודשים! 

בסתיו 2020 היה נפלא! מזג אוויר מושלם, הכל פתוח, מסכות, ומעט מאוד סירות משייטות. הייתה לנו חוויה מופלאה של שייט באיים הקיקלדים, מקומות חדשים שגילינו (האי איקריה שהפך לטופ בליסט שלנו) וגם ותיקים ששמחנו לשוב אליהם. תמיד יש מקום לעגון, פעמים רבות הסירה היחידה מאופק עד אופק. אירופה סגורה לנדידה אבל יוון פתוחה.

Magganitis, איקריה, אוקטובר 2020

כל הטוב הזה נראה אחרת לגמרי באפריל 2021, כשרצינו להוריד את אסתר למים ולשוט מיוון לספרד, כהכנה ליציאה לאטלנטי. 

יוון היתה נעולה! פתוחה לישראלים בלבד שהיו הראשונים להתחסן. אסור לצאת מהבתים ללא אישור, מסעדות סגורות, אסור לנוע בין אזורים, אסור בתכלית האיסור להוריד סירות למים ולשוט. הים ריק מסירות/אוניות מכל סוג שהוא. כחול מאופק עד אופק ללא סימני תנועה. ריק מתירים ביבשת, ריק מאנשים ברחובות. האמת, מצד אחד הזדמנות לבקר במקומות תירותיים כשהם ריקים לגמרי, כדוגמת האתר הארכאולוגי ״מיסטראס״ שליד ספרטה, הכפר הציורי ״מקריניצה״ שבפיליון, ועוד ועוד. מחירי לינה בקרשים מה שאפשר לנו לשכור בתים מהממים במחיר אוהל אירוח בישראל. מאידך, אסתר לא ירדה למים, ותחושת דיכאון כללית באוויר. יוון בלי מסעדות, בתי קפה ומוזיקה, זה לא זה. אנשים בדאון, המצב הכלכלי על הפנים, כל העולם התאחד וחווה את אותן תחושות. אנחנו בשלנו, ממשיכים לתכנן, להתגמש, ולהנות ממה שאפשר. הרבה ימים של עבודה על הסירה (אנחנו מתים על זה), שנחלקו שווה בשווה עם ימים של טבע וטיולים, ולקינוח רוני שהצטרפה לטיול בפיליון, והתאווררה משנה קשה בשרות לאומי. הזדמנות נפלאה לבלות יחד.

עם רוני בפיליון, מאי 2021, חופים נטושים

הכיכר הראשית במקריניצה, פיליון, ריקה!
ערב פסחא 2021

יום ראשון לפתיחת המסעדות, תחילת מאי 2021
אנחנו נסענו הביתה יומיים אחר כך :-(

בתחילת מאי חזרנו לארץ. היה נדמה שהקורונה עוד רגע מאחורינו, לפחות בארצות מערביות בהן התחילו לחסן במרץ ונראה שיכולנו לוירוס המרושע. אני, שעבדתי כל השנה בטרוף סביב פיתוחים של בדיקות קורונה, הכרזתי שלא חוזרת לפרויקט שהגיע להבשלה עם דעיכת הקורונה. רציתי להתפנות ללג האחרון בדרך לפרישה מעבודה ומהחיים הקרקעיים לקראת הגשמת החלום הגדול, חיים על הסירה, עם תוכנית שאפתנית להקפת עולם.

תאריך היעד ששמנו לנו, ה 8 באוגוסט 2021, הותירו לנו שלשה חודשים עמוסים בהתארגנות ובהם סגירת עיניינים בעבודה, אני במעבדה ואודי בקליניקה. זה לכשעצמו מהלך לא פשוט, של פרידה מאנשים ומהעיסוקים המרכזיים בחיינו הבוגרים. בעצם חלק משמעותי ממה שמעסיק אותנו, מגדיר אותנו, חלק מהזהות שלנו. 

החלק השני והיותר משמעותי בהגדרה העצמית שלנו הוא המשפחה והמשפחתיות. משאירים בבית 4 ילדים, אליענה (הכלה האהובה, בת נוספת במשפחה), צ׳אבי החתול וקאשם חזיר חמוד (הכלב של שי ואליענה, נכד לעת מצוא...). הילדים אומנם כולם בוגרים, אבל לעולם יהיו ״הילדים״ שאולי יזדקקו לנו ואנחנו לא נהיה בסביבה המיידית. וישנו המעגל השני שגם ממנו מתרחקים, בראש ובראשנה סבתא ענה, לה חגגנו 91 שנים, שבוע לפני שיצאנו לדרך. לה נתונה אהבתנו, ודאגה לשלמה. מקווים שתאריך ימים בבריאות טובה. ומעגל נוסף של אחים (של אודי) ואחיותי על ילדהם. והמעגל מתרחב לחברים שמאוד יקרים לנו. מכולם סוג של נפרדנו, גם אם לא בדרמות וברשמיות. מבחינתי אנחנו בנסיעה של שלשה חודשים, והפרידה האמיתית היא מעבודה ומחיי השיגרה. מסע לחיים אחרים, הגשמת חלום, ומקווים שנמצא שלחיות את הפנטזיה שפתחנו לאורך שנים, באמת יתאים לנו.

התוכנית בגדול לצאת להקפת עולם שתקח כמה שתקח, עם בקורים בארץ אחת לשלשה/ארבעה חודשים למשך כמה שבועות. התדירות ומשך הביקורים, לפי מצב הים/רוח/קורונה/געגוע וצרכים אחרים. מתכוונים לא להיות בלחץ זמנים ולא לנסות ״להספיק״. שנת הקורונה (שעוד רגע תהפוך לשנתיים) למדה אותנו משהו על מגבלות השליטה שלנו אפילו בחיי היום יום, על אחת כמה וכמה כשמדובר בתוכניות ארוכות טווח שכוללות נדידה בין מקומות בעולם. נדמה כאילו בחרנו בתקופה הכי לא מתאימה למסע בעולם, כשמדינות נפתחות ונסגרות חדשות לבקרים, כשכולנו כבר מבינים שמי שקובע הוא לא בעל המאה או הדעה אלא המוטאציה הקטנה בוירוס הזעיר, הקרויה בפי כל ״הווריאנט!״. אז עכשיו תור הדלתא (זה שפעם קראנו לו ההודי) אבל אל דאגה, יש מספיק אותיות באלף בית היווני, יש מקום לכולם. בסופו של דבר, כמו שסוף סוף התחיל לחלחל, אין ברירה אלא לחיות עם המרושע הקטן, עד שימוגר בעזרת סדרה אין סופית של חיסונים, וגם כאן האופציות הן אין סופיות. אז בסוף -יהייה בסדר…

כמובן שעלתה השאלה האם זה הזמן הנכון לצאת. תאריך היעד נקבע לפני שנים, מהרגע שידענו מתי שני הצעירים משתחררים (רוני בסוף החודש ותומר מסיים שרות ארוך בנובמבר). מאידך, מה יקרה בעוד שנה? תעלם הקורונה? ממש לא בטוח. מה שוודאי הוא שאנחנו מתבגרים, הזמן חולף, ושייטים מנוסים אמרו שוב ושוב, אל תדחו. צאו לדרך ותזרמו. וזה בדיוק מה שאנחנו מתכוונים לעשות. לזרום עם הרוח, הגלים ומה שהחיים יזמנו. זמננו בידנו, התוכניות דיפוזיות. כבר הבנו שאת האוקיאנוס האטלנטי לא בטוח שנחצה השנה. בצד השני, באיים הקריביים, כל אי שייך למדינה אחרת והרגולאציות בעינייני קורונה יכולות להיות שונות ומאוד מגבילות. אז יחכה…

לאלה שאינם בעינייני שייט, אציין שההפלגות, בעיקר חציות אוקיאנוסים, מאוד תלויות במזג אויר ובמשטר הרוחות העולמיות. שייט מפרשים נסמך לגמרי על רוחות, ואלה מנשבות בכיוונים מסוימים לפי עונות השנה. לדוגמא, חציה של האטלנטי ממזרח למערב בחודשים נובמבר ועד ינואר. חציה בכיוון ההפוך בחודשי האביב. קוראים לרוחות ״רוחות הסחר״, כך שטו הסוחרים לפני היות האוניות שמונעות בדלקים, על מפרשים ורוח בלבד. אומנם אסתר מצוידת במנוע (בנוסף למפרשים) אבל את עיקר השייט בחציות אין ברירה אלא לשוט עם הרוח, אין מספיק דלק לשלשה שבועות של חציה (זו החציה הכי קצרה….). בנוסף לרוחות הסחר, יש גם מגבלות עונתיות במקומות השונים. תקופות של הוריקנים, חורף, וכד׳. גם אלה מייצרים חלון הזדמנויות לביקור ימי. מכאן, שהחופש המוחלט, זה שמדמיינים כשחיים על סירה, בעצם מוגבל מכל מיני בחינות. על כל המגבלות הידועות לאורך מאות שנים, נוספה החברה קורונה, שמגבילה ומסרבלת את התנועה בין הארצות והיבשות.

אז כך הגענו למסקנה שבכל זאת יוצאים לדרך, וכל התוכנית בסיס לשינויים, עד כדי שאם נמצא שכל העסק לא מתאים לנו, יש דרך חזרה, לחיים שבסך הכל אנחנו אוהבים, מוקפים באהובינו, בבית ונוף שאנחנו אוהבים, וגם לעיסוק המקצועי נוכל לחזור במידה זו או אחרת אם נרצה. מקל עלי את המחשבה על המהפכה שעשינו בחיים הנוחים. יוצאים לבדוק את החלום, מקווים לא להיתקל בשיברו, ובכל מקרה מרגישים שחייבים להתנסות.

סוג של הכנה עשינו לאורך 18 השנים האחרונות, מקורס הסקיפרים שאודי עשה, דרך שיוטים על סירות שכורות, רכישת אסתר הראשונה לקראת ה״חצי שנה״ והחלפתה באסתר הנוכחית, לקראת המסע הגדול והמעבר לחיי סירה. עד כה אנחנו יודעים שמאוד אוהבים את זה, אבל עוד לא התנסנו בשייט אוקיינוסים ובמרחק מהילדים לאורך חודשים. דורש בדיקה.

קישקשתי לא מעט, ועוד לא סיפרתי דבר על חמשת הימים הראשונים. כך חלף לו כמעט יום שלם, עזבנו את המפרץ שבו חשבנו לעגון, קרקע סלעית ולא נוחה לעגינה, ואנחנו בדרכנו למפרץ בשם ״Limeni" שם אספנו את אלון ומיכל לפני 9 שנים בערב ראש השנה. אודי הבטיח מסעדת sea food משובחת, וכבר הזמין מקום. יבכל זאת יום שישי הראשון למסע הגדול, סיבה למסיבה…

לפני שבוע בדיוק, שי, גילי, תומר ורוני, ארבעת ילדינו המקסימים, פינקו אותנו בארוחת שישי משובחת על המרפסת, עם הרבה יין טוב, ומילים מהלב, כל אחד דיבר בתורו. סוג של סיכום במבט משפחתי לאחור, על מסעות, משפחתיות והגשמת חלומות. כולם מפרגנים ואוהבים, ומעודדים לצאת לדרך, בלי לזייף, להתעלם ולהדחיק את שלל הרגשות שמתעוררים. שנים של אימון… היה ערב קסום ומרגש במיוחד. כמו בסטריאוטיפים, הבנות לא עצרו את הדמעות… היה מרגש מדי ואינטימי מדי אז אין תעוד מצולם, רק מה שנשאר בזיכרון ובלב.

מצרפת תמונות מארוחה משפחתית בהזדמנות אחרת.

תומר (מימין) שי (משמאל) עם אמא ואבא

מימין לשמאל:גילי, אליענה (של שי) ורוני עם אמא